| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 9/2007
אמאל'ה רוסיה
הקגב ניסו להרוג את אבא שלי. יום אחד הם זימנו אותו למשרדים שלהם, הושיבו אותו על כסא למשך חצי שעה ואז שחררו אותו לביתו. זה היה אחרי שהוא כבר היה מסורב עליה למעלה משנה, מובטל בשל כך, וחבריו החלו להיעלם באופן מסתורי. מאוחר יותר התברר שעל הכסא היה מרוח חומר קטלני. אבא שלי התנדנד חצי שנה בבית החולים בין חיים למוות.
בסופו של דבר אישרו לו לממש את הפנטזיה הציונית שלו.
הרבה אנשים פגשו אותנו בשדה התעופה כשנחתנו. ריקודי הורה וחיוכים ושירים וחיבוקים. כשהגענו לבית במבשרת ציון אמא שלי השכיבה אותי לישון וכיסתה אותי בסדין. אמצע יולי 1974. מעולם לא התכסתי קודם בסדין. הכל היה כל כך אחר.
העילה שלהם לאי-שיחרורו היתה שבעבודתו כפיסיקאי הוא נחשף לסודות הקשורים לבטחון המעצמה. אמא שלי הפושקיניסטית כלל לא רצתה את כל ההגירה הזאת. רצתה להישאר שם. אבל הוא היה ציוני. הרבה יהודים מארה"ב ואנגליה היו מעורבים בלחץ על הסובייטים כדי שישחררו את אבא שלי. במשך שנים הסתובבו אצלנו בבית גזרי עיתון בהם רואים אותו מחבק אותי ואת אחי. הגענו.
בערוב ימיו אבא שלי היה מתלוצץ ששם הוא היה ציוני וכאן הוא נהיה אנטישמי. זה לא נכון, כמובן. אבל בשנה האחרונה לחייו הוא הלך יחד עם הוריו של ג'וני לביתה של שולמית אלוני. רצה לשמוע ממנה. רצה לדבר איתה על מפלגה סוציאל דמוקרטית. הכל התחיל מזה שהוא התחיל לקרוא הארץ באנגלית. הוא לא נשאר אדיש. חבריו בארץ היו מעטים ועל חלק מהם הוא ויתר כי לא יכול היה לשאת את אטימותם הפוליטית. אבל ללוויה שלו בקיבוץ עינת באו רבים. מתולתלי שיער. אומנותיים.
אמא שלי לא התברגה כאן. היא עבדה בכל מיני מערכות של כל מיני כתבי עת אבל בסופו של דבר מצאה את מקומה בלונדון, בתחנת רדיו של ה BBC שבאותם ימים עוד שידרה ברוסית מבעד למיסוך הברזל ומשזה הוסט עברה לעריכה והגשה של תכנית שעוסקת בנקודות מפגש בין התרבות הרוסית לאנגלית. בפוליטיקה הרוסית היא מבינה היטב מה מגיע לצ'צ'נים ולמה נעשה להם עוול. היא רק לא יכולה לעשות את ההקבלה הזאת למה שקורה כאן. אחי ואני הרבה פעמים עומדים מופתעים נוכח המגבלה הזאת שלה.
אח שלי מעולם לא הרגיש כאן בנוח. שלא כמוני, המראה שלו, המבטא שלו, כל היותו תמיד נראו זרים. רוסיים. למרות שהוא סיים כאן תיכון וצבא, ולמד באוניברסיטה. עשה את כל המסלול ובכל זאת לא יכול היה להפטר מזרותו. בסופו של דבר גם הוא עבר ללונדון, איפה שהשוליים רחבים יותר. אני מיינסטרים דלוח ואין בי קצה קוצו של אקסטרימיזם לעומת אחי. וזה למרות שהוא עשה את כל המסלול "הנורמטיבי" ואני רק עישנתי באנגים כל היום.
אני לא נראית רוסיה. רוסים וישראלים תופסים אותי כמרוקאית ברוב המקרים. אני אוהבת את ההתחזות הזו שלי. אני מרגישה כאן בית. מה הייתי עושה, לבונטינית שכמותי, בסנט פטרסבורג? ועוד נתנו לי שם שברוב הארצות נשמע קצת מוזר. בטח ברוסיה. יש לי את המעטפת הבלתי נראית הזו שיש לאנשים שגדלו בבתים דו-תרבותיים ויש בי כמיהה למקומות רחוקים.
תחושת התלישות לוותה אותי כל ילדותי. כקטנה את מחפשת להרגיש את כל יכולתם של הוריך. את בקיאותם. הבנתם. את התחושה שרזי העולם משוטחים וגלויים לפניהם. אבל לא. מהר מאוד ידעתי טוב מהם את השפה. והם היו זרים. לחינוך. לתרבות. להלך הרוח. הם היו חסרי שורשים. אי אפשר ללכת לבית בו גדלו, לבית הספר בו למדו. בספרים שקראו לי ברוסית המורים של הילדות זכרו את האמהות שגם אותן הם לימדו לפני 20 שנה. במציאות שלי זה היה בדיוני.
בסוף שנות השמונים, כשאמא שלי כבר היתה די הרבה שנים בלונדון, התחילה העליה הגדולה. פתאום ניתלו מודעות ברוסית על העצים. רוסית ניתזה מכל פינה. הסתובבתי מרותקת. גם היום אני מזהה אותם מקילומטרים, לפי היציבה, ההליכה, הלבוש, ואני נדחפת למשימות בילוש אחריהם. מנחשת מאיזה אזור ברוסיה הם לפי ההגייה. האם מהמרכז או מהפריפריה. בוחנת את התאמת הבגדים שלהם. מרתק אותי במיוחד האופן בו הם מתייחסים לילדים. זה כמעט גזעני לחשוב או לדבר ככה. כי הרי מי זה "הם"? ומה פתאום שתהיה "להם" התנהגות כלשהי עם ילדים שאפשר לעמוד על טיבה ולהקיף אותה בעיגול? אבל מבחינתי זה ניסיון לראות את עצמי, לפגוש את מה שהיה שם.
אני אוהבת לפטפט ברוסית. לא רק כי זה אחד מהשפנים שאני יכולה לשלוף מהכובע המרוקאי שלי. כי זו שפה כל כך עשירה ושונה. פי אלף אני מעדיפה אותה על פני אנגלית (טוב, חוץ מרוק'נ'רול). מאז שאבא שלי מת הולכת ומחלידה לי הרוסית. כל הגמישות נעלמת. בטח כמה חודשים בסביבה דוברת רוסית היו מדהירים את הסוס הזה קדימה.
בקיץ הבא לאמא שלי ימלאו שבעים. כדי לחגוג היא הזמינה מקומות בעיירת חוף בלטביה. למשפחה שלי (ג'וני והילדים), לה, ולאחי וחברה שלו. כולם ביחד 15 יום בקיץ, בלטביה. זה הכי קיצוני בעולם. אם זה לא יגמר בבכי זה בטח יהיה מצחיק.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: