| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 9/2007
חרקירים
מנסה לא להרוג את כל החיות הקטנות. אם יש עכביש בכיור אני אנסה לעזור לו לצאת לפני שאפתח את הברז. לא תמיד ולא כולם אבל ככלל אני מעדיפה שהחיים ימשכו, אפילו ג'וקים אני מעדיפה ללוות כלאחר כבוד לדלת (או אם אפשר - שג'וני ילווה).
שלושה סוגים של חרקים אני קוטלת:
יתושים
כינים
פרעושים
יתושים הם טעות אבולוציונית. נניח שאתם חיה קטנטנה שיש לה מימשק תזונתי עם חיה הרבה הרבה יותר גדולה. נגיד שאתם, ניזונים בלילות מדמה של החיה הגדולה. האם לא נראה לכם יותר סביר לצפות מהאבולוציה שתדאג לכך שהמטס שלכם יהיה שקט? שיניקת הדם לא תורגש ולא תותיר סימן?
אבל לא. ואני נאלצת להתעורר בלילה כי מגרדת לי היד, להדליק את האור, לראות את הילדים שלי מגרדים מתוך שינה ולצאת לציד אחר החרקית המטופשת. כשמדליקים את האור הן נצמדות לקירות. אני כבר מכירה את כל הנקודות הקטנות בחדר שמתחזות ליתושות. לפעמים בן השנה וחצי מתעורר. רואה אותי בריקוד הסהרורי הזה מוחאת כפיים באוויר, מכה על קיר, זורקת בגד מקווצ'ץ' על התיקרה. הוא לא רואה את היתושה. רק אמא מאוד מוזרה שמדליקה אור באמצע הלילה ורוקדת את הריקוד הפאגאני הזה.
מבחינתי, באמת שאין לי בעיה לחלוק עם הבחורות היתושות את דמי. אם הן היו מסכימות הייתי מוזגת להן כוסית כל לילה לפני השינה ובלבד שיניחו למשפחה שלי. אבל לא! הן עושות ביזזזזזזזז ביזזזזזזזז ומגרידות אותי מדעתי.
כינים (חמסה חמסה חמסה כבר למעלה מחודשיים לא ראיתי כינה בבית). האם יש אנשים שיש להם ילדים בגן או בבית הספר ושלא מכירים את העניין הזה? אני לא מאמינה בכל החומרים שאמורים להתלוות לשמחה הזאת. כשיש לו כינים אני מסרקת אותו עם מסרק צפוף פעמיים בשבוע. בסוף הן נכנעות. לפחות בינתיים. את הסירוק אני תמיד עושה לו במקלחת. פעם הייתי מפצפצת באופן אישי כל אחת שהייתי פולה. בתקופה האחרונה אני רק שוטפת אותן במורד הניקוז. אולי כמה מהן ילמדו לשחות, אולי ימלטו, משאירה להן סיכוי אבל מאוד קטן.
הפרעושים כולירות. אי אפשר לחיות עם חתולים שיוצאים לגינה בלי להתקל פה ושם בפרעוש מקפץ. אני מפצפצת אותם בלי לחשוב פעמיים. במיוחד אם אני מגלה אותם מקפצים על המצעים או חלילה על בן השנה וחצי. הגירוד מעקיצות של פרעושים הוא הנורא מכולם.
אבל קרציות? קרציות, למשל, אני בדרך כלל משחררת חזרה לגינה.
פעם חשבתי שכל חמלת החרקים הזו זה קצת לשחק אותה אלוהים. הנה אני הגדולה והרחומה חוננת את הנמלה הנקרית בדרכי לא דורכת עליה ומכוונת אותה למקום מבטחים. אבל מרוב סמים שלקחתי הפסקתי להבחין ביני ובינה.
פעם, קצת מביך לספר, אבל פעם היו לי אייקון המנון ותפילה. כשהייתי בת עשרים הם עזרו לי להגדיר את עצמי. ההמנון הלך ככה:
אין לכם ברירה
כי אתם נמלה
ואני נמלה
הולכת לאט
על תמונת
לווין.
והייתי מזמזמת את זה לעצמי כשהייתי הולכת ברגל הביתה מקמרה אובסקורה דרך התחנה המרכזית הישנה והמרוקנת לרחוב הרצל פינת עמק יזרעאל.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: