| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 10/2007
אגו
אוח, כמה שאני הייתי חולה. חום גבוה. ראשים, גרונות, אפים, אוזניים. אנטיביוטיקה.
בין לבין רבתי לי כאן בבלוגלנד עם כל מיני. התנגחתי לפה הזדנבתי לשם, לכל הכיוונים התפרצתי. בסוף יצא המרצע מהשק. ואחד הצנימים האנינים לכאורה נחשף במלוא הדרת נחשיותו. חבל שהקוראים שלו לא מספיק קשובים בכדי לשים לב. מה אכפת לי. העיקר שהוא יודע שאני יודעת שכל הפרצוף שלו מרוח ברעל מדוזות רכרוכי. וזה שם. לדראון עולם. לא יוכל לכחש ולהצטדק כמו שנוהג תדיר.
לפני חצי שנה ג'וני ביטל אצלו את המנוי באומרו: "אני מוכן למות למען הבלוגוספירה, אבל לא משיעמום"** לאחר שהלז קד קידת עומק לאיזו כתבת לק-עמוק-בתחת-של-הצבא של ארי שביט או טען באופן כללי שמלחמה היא דבר טוב מבחינה חברתית. נפוליאון דה לה שמאטה. יאק.
באמת. לא חשוב.
יצאתי לפני כמה לילות החוצה וישבתי על המדרגה הקטנה והשקפתי אל מטע המנגו וחשבתי מה יש לי מכל המריבות האלה. אגו-שמגו.
אבל מה בדיוק אני אמורה לעשות? להתנצל על
שאני-אני? להכיר בכך שכולי טעות ואיך לא קלטתי שהשקפת עולמם היא הנכונה
בעוד אני סתם עסוקה בלעשות פרובוקציות? איך אני לא רואה שהשקפת העולם שלי
היא כולה ממותגת מכף רגל ועד ראש וכלל אינה ספונטנית וכריזמטית כמו שאני
מנסה (?) להציג אותה?
זין.
עד לפני כחמש שנים כמעט אף פעם
לא כעסתי כמעט על אף אחד. פחד שיעזבו אותי אם אני אכעס? שלא יוכלו להכיל?
לא יודעת מה זה היה. אני זוכרת מקרה מסויים בגיל 18, בחורה שנתפסה על ידי
המשטרה הובילה אותם היישר אלי. פתחו לי תיק אבל לא כעסתי עליה. מה יש
לכעוס? אנשים או שהם מנסים לפגוע בי בכוונה וזו כנראה בעיה שלהם בעיקר, או
שהם פוגעים ללא כוונה, ואז זה יותר דומה לחוסר הבנה. ממה כבר יש להיעלב?
על מה לכעוס?
אבל בכעס ובהעלבות יש משהו ממכר. לדוש בזה. להרגיש
צודקת. נעשה לי עוול. מדברים איתי לא יפה. לא רואים אותי. אותי האמיתית.
כמה שאני צודקת וכמה שהוא שפל וצר מוחין. לגלגל את זה שוב בראש. ושוב אני
צודקת. ביצת העשו לי והמגיע לי.
אבל מה אכפת לי. למה לי.
בפעם הבאה נחזור לריב עם המפגר האחר, ההומוריסטיקן. לפחות שיהיה פאנץ' פעם בכמה תגובות.
"שחררי. דפדפי." אמרו לי מטע המנגו והכוכבים ועורב אחד שלא יכול היה למצוא מנוחה.
*** פרפראזה על המשפט מ"נקודת זבריצקי": "אני מוכן למות למען המהפכה אבל לא משעמום".
הנסיך אבא
- מי נתן לך את הטבעת הזו?
- אבא
- כשהתחתנתם?
- כן**
- אני יודע שאת היית הכלה.....
- כן.......
- ואבא היה הנסיך......
- אבא היה החתן....
- והיתה לכם חתונה.....
- היתה לנו מסיבה קטנה ובאו כל מיני חברים לברך אותנו ולחגוג איתנו.
- והיה גם אחד בשם ..... ? (נוקב בשם של עצמו)
- לא, מתוקי, אתה עוד לא נולדת.
- ו..... ? (אח שלו הקטן)
- גם הוא עוד לא נולד. רק ג'ונסון (הבכור של ג'וני) היה. ואתה יודע בן כמה הוא היה? בן שמונה.
- נכון גדלים עד עשר?
- לא, אהבה, ממשיכים לגדול גם אחרי גיל עשר.
- עד גיל אין סוף?
- יש סוף, אבל עוד המון המון המון...
**
זה לא מדויק. אחרי שנתיים של חיים משותפים יום אחד אמרתי לו: "ג'וני, בוא
נתחתן" והוא אמר לי "טוב. אבל בואי נתרכז בנישואין. לא בחתונה". אני ממילא
מעולם לא דמיינתי את עצמי בשמלה לבנה ושתי צמות. תוך שבועיים היינו בדרך
לקפריסין. את הטבעת קנינו בדרך לשדה התעופה. כשחזרנו, חברים ערכו לנו מסיבה קטנה בחצר אחורית של חבר שגר במושב. לא הייתי קוראת לזה "חתונה" בשום
שלב.
מדי פעם אנחנו מגיעים לפת לחם. פשוט ככה. מסתכלים זה לזו בעיניים ויודעים
שאין יותר ביצים במקרר. ואין איך לתדלק את האוטו. מי היה מאמין שתוך שנה
מעכשיו המצב יהיה כל כך שונה וכל כך לטובה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: