לפני עשרה ימים נסעתי למשרד. בדרך באמצע כביש 6, האוטו התחיל לטרטר, האטתי - שמעתי ק-בום חד משמעי והמנוע עצר. שבק מת השיב נשמתו לאלוהי הברגים הקטנים. הסייר של כביש 6 עזר לי להוריד את האוטו לשול וגם הקפיץ אותי למחלף הקרוב.
"או קיי" אמרתי לעצמי "בסרט הזה לא היינו מאז גיל 22, ואל לנו לצפות מהמציאות לשכוח את זה". ככה הכנתי את עצמי לבאות אבל ברגע שהרמתי את היד מיד נעצר לידי האוטו הראשון שעבר ולקח אותי עד היציאה מכביש 6 אליה כיוונתי. הודיתי לנהג, לעצמי ולעולם על כל עשרות הטרמפיסטים שאני נוהגת תמיד לאסוף ולפעמים אפילו להקפיץ ממש עד לפתח ביתם. הלכתי עד הצומת שממנה התכוונתי להמשיך למשרד, הרמתי את היד ושוב האוטו הראשון שעבר עצר לי ולקח אותי ממש עד מדרגות המשרד. תודה יקום נחמד שלי.
הגרירה מכביש 6 למוסך עלתה 600 שקלים. המנוע החדש - 4800. וזה בתקופה הכי מרודה שזכורה לי. מרגישה כמו ארה"ב בשנות העשרים. המשבר הכלכלי רק הולך ומחריף. אבל. אני יודעת שהתקופה הזו היא המקפצה שלי, וכמה שיותר נמוך ארד, ככה גבוה יותר אקפוץ. עוד 400 ש"ח ניקוי קרבורטור. "פאק" אני לוחשת לעצמי "הייתי צריכה לפתוח מוסך ליד החומוסיה של חייש". נסעתי להרצליה ולקחתי הלוואת גישור נוספת על חשבון קרן ההשתלמות. פעם אחרונה פעם אחרונה פעם אחרונה, בבקשה יקום אהוב ויקר שלי, פעם אחרונה בחיים שאני לוקחת הלוואה.
אחרי שחזרתי הביתה באותו יום שהמנוע נשבר בכביש 6 יצאתי לחולות מול הבית עם הילדים, איפה שעד לא מזמן היה מטע מנגו. השיער הארוך ומשקפי השמש. זה מה שאמרתי לעצמי. שני האביזרים האלה מבלבלים מרחוק. השיער הארוך והלא מאולף שלי יחד עם משקפי שמש משווים לי איזו הילה של הבטחה פרועה ומיסתורית. כמובן שברגע שאני מתיישבת להם בתוך האוטו זה נעלם. ככה חשבתי לעצמי ובאותו רגע ממש, בעודי טוחנת את המחשבה הזו, פליק-פלאק נשברו להם משקפי השמש שלי. מי שמפקפק הפיקפוק מחזיר לו. אולי הם פשוט אנשים טובים שראו אשה שנתקעה והחליטו לעצור. למה לקחת להם את זה?
מטע המנגו שלא ידע להיזהר והוילה שכנראה רווחית יותר:
למרות שהילדים, כמובן, מעדיפים פי מיליון את המכתש החדש.
איזו תועלת יש במטע מנגו?
מודי החתול לא מרגיש שום צורך להחליט. היה נחמד המנגו. גם עכשיו בסדר.
אולי פעם ישתלו פה מטע טונה.
ויום אחד אני אקנה לי מצלמה של ממש ואפסיק לצלם עם הטלפון. שזה בערך כמו לראות סרטים בשעון המעורר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: