אדימדומים

לפני שאמא שלי מגיעה אני מבועתת.

אחר כך זה מסתדר.

כשהיא כאן היא מדיחה כלים.

היא כבר לא רואה כל כך טוב, והכלים יוצאים לה לא לגמרי נקיים. אני לא אומרת כלום. לפעמים שוטפת אחריה. אחי אמר לי בטלפון: "ככה גם היא היתה שוטפת אחרי סבתא. וככה גם הילדים שלך ישטפו אחריך". טוב. אז אני לא אדיח להם כלים. אני אקפל להם כביסה.

בנוסף, כשהיא כאן היא מבשלת. זה לא באמת אוכל טעים במיוחד, אבל אני אוכלת. לקראת המסיבה של הילד היא עזרה לי מאוד עם מלא משימות טכניות (לקצוץ צ'ופצ'יקים של השעועית. דברים כאלה).

התעלתי על עצמי והוצאתי את כולנו לטיול למקום קסום שיונת הראתה לנו פעם. נחל השופט. היה מאוד נעים לכולם. הביקור שלה היה מוצלח בעיקר תודות לבן הארבע שמקבל אותה בשמחה גדולה. היא אמרה: "זה כל כך מפתיע אותי שהוא מתייחס אלי ככה ולא כאילו אני סתם זקנה משעממת". אבל הוא לא מחלק את האנשים לזקנות משעממות וצעירות מרתקות. אולי את כן. אבל הוא לא. הוא, מה שמעניין אותו זה האם מתעניינים בו או לא. ואם מתעניינים בו לא כל כך אכפת לו כל השאר.

את יום ההולדת החלטנו לחלק לשניים. בשבת שעברה זה היה למשפחה. 25 מהמשפחה המצומצמת של ג'וני פלוס אמא שלי. חשבתי לעצמי איזה מזל שאבא שלי מת ואני לא צריכה נוסף לכל לסחוב את הדינאמיקה בינהם בארועים האלה. שבת הקרובה חברים-ילדים.

וחשבתי שבטח אני אתגעגע אליה כשהיא תמות. קצת. למרות שאני לא באמת יודעת להתגעגע. אבל היתמות גורמת לתחושת חוסר. כי יש רצון להיות חבוקה ומוגנת. געגוע. וזה שזה מת בעודה בחיים רק מרמז על כמה זה יכול לחיות כשהיא תמות.

ושאלה:

יש מישהי שמשתמשת במון קאפ?

נסיתי וזה לא פשוט ולא מובן מאליו כמו שקיוויתי. אולי זה לא מתאים לכל אחת. עדיין לא אמרתי נואש אבל רוצה לדעת האם לאחרות זה בא בקלות או שהיתה תקופת הסתגלות ולמידה.

סוב סוב סוב לכולם :)