פעם ראשונה בחיים שלי אני מסתובבת בחרמנות שיא משוגעת ומצליחה להשאיר אותה בבית בלי שום זליגות החוצה. לא במבט, לא במילה, לא בנימה. עד כדי כך שג'וני נהייה חולה.
זה מצב מאוד חדש בינתיים, אחרי שנים של יובש, והוא מביא איתו שני גילויים משמחים:
חוסר מיניות, הרצון להעזב בשקט, חוסר היכולת להתעורר לקראת מין בתוך יחסים מתמשכים.... כל הסימפטומים המעייפים האלה הם הפיכים לגמרי. מי היה מאמין. כלומר שאם כבר הרבה זמן לא בא לך, זה לא אומר שלא יבוא לך. הפיכות.
והדבר השני הוא שאם כבר ממש היה לך קשה עם המחשבה שאת מחוייבת לאיש אחד, ותחושת חוסר אונים קלה מול הזמן שעובר, והרסן, והריסון העצמי, והתיסכול שבסופו של דבר גם אולי מביא להתייבשות כללית, כי המעיין הוא אותו מעיין... והויתור נראה גדול וכבד ולפעמים נדמה לך שהיית צריכה להתעקש יותר. ואיזו לוזרית. ואיך ויתרת. ומה נהייה ממה שהיית, והזמן הזמן הזמן החד פעמי הזה של שנות הפיתוי, של הבשלות שלך, והניתוק מהגוף ..... אהמ. מה רציתי לומר? אולי זה משתלם. היה נראה לי שכדי להתעורר אני אהיה חיבת חיכוך עם אנשים חדשים, כיבושים ומשחקים וכל הקצפת הזו שבמפגש על סף מיני. אבל לא. פתאום נפתח לי איזה שסתום. שצף קצף. לא נחה רגע.
ואפילו יתרון. יתרון גדול. אני זוכרת כמה "הקצפת" ההיא מהפיסקה הקודמת יקרה. כל כך הרבה אנרגיה ותשומת לב שעות של מחשבות ועיסוקים והתרגשויות כמה זה מרוקן.
ובבית. כשיש את זה בבית. עם הגבר שאת חיה איתו. סומכת עליו. מכיר אותך. ראה אותך יולדת. ראה אותך בשיא יופייך ובשיא פשטותך והוא בוחר בך. ואת יפה כשעינו מלווה את תנועתך. וקל להיות נחשקת. איתו את יכולה להתגלגל לכל כך הרבה פינות.
והכל עוד כל כך חדש וצעיר שממש מפחיד לכתוב על זה אבל המסקנות הן מסקנות. והחידוש הוא חידוש.
ושג'וני יבריא כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: