טיפ ראשון (לא שום דבר שאני המצאתי) למתחילה בשיקומה הכלכלי: כל חודש כשנכנס לכם כסף, שימו קצת בצד. לא משנה כמה נכנס לכם ולא משנה כמה תשימו. בחודש הקודם זה היה 500. החודש 200. העיקר משהו. לג'וני אני אפילו לא מספרת על זה. גם אם תשימו 50 זה טוב. תזכרו שאם פתאום היה נופל עליכם דוח חניה הייתם משלמים אותו (או, כמוני, דוחים אותו עד לעיקול החשבון ואז משלמים) ולמה שתסכימו לעשות עבור עיריית תל-אביב יותר מאשר עבור עצמכם? שימו קצת כסף בצד. כל חודש. מה שחשוב זה ההמשכיות. זה ממכר הרבה יותר מלבדוק סטטיסטיקות בבלוג שלכם.
היתה הופעה. אני כמעט מתתי כהרגלי מהתרגשות וחוסר יכולת להכיל את זה. ג'וני נותר קול כמו קריסטל. אני, שגם ככה אני לא קולית בכלל, לקראת הופעות של ג'וני מרגישה כמו שטיח חבוט. הרבה זמן אחרי שההופעה נגמרה עוד לא יכולתי להוריד לעצמי את הטורים וטחנתי וטחנתי וטחנתי לעצמי בראש את כל מה שהיה ונאמר וחוייך והושר ונוגן...... אין לי מושג איך היה. נדמה לי שהיה מדהים. מצחיק. נוגע. מצוין. אם הייתי מסוגלת לאיזה הבזק של נינוחות או ראייה חוץ הווייתית בטח הייתי ממש נהנית. גם ככה נהניתי. אבל לקח לי 10 שעות להרפות את שרירי הלסת ועוד 5-6 שעות עד שחזרה לי התחושה באגודלים, השד יודע למה. לא בגלל ג'ימי טורק (!) שישב מטר ממני (ולחץ לי את היד!!). סמים קשים ההופעות האלה, אני אומרת לכם.
מישהו מאוד מאוד רציני, שאנחנו לגמרי לא מכירים, כתב על ג'וני את הביקורת הכי מפרגנת שראיתי בחיים שלי על סינגר סונג רייטר. משהו טוטאלי, נוסח: "אל תעשו כלום, תעזבו את הכלים בכיור, תשכחו מהארוחה המשפחתית, מהתחייבויות קודמות, מחתונות וממפגשי בוגרים. עזבו את הספר שאתם קוראים, זרקו את הכרטיסים שהזמנתם להצגה. אוצו רוצו לראות את ג'וני בהופעה גם אם זה הדבר האחרון שתעשו בימי חייכם, לפחות תעשו משהו אחד אמיתי." לא בדיוק ככה. אבל ממש ממש לא רחוק מזה.
בקרוב יש עוד כמה הופעות בתל אביב, אם יש אנשים שרוצים להיות מצורפים לרשימת התפוצה של עדכוני הופעות מוזמנים להשאיר 2.5 שקלים בתגובות דמי הרשמה. לא יכולה להבטיח שאני אצרף את כולם, בכל זאת מעדיפה להשאר לפחות עם איזה פוטנציאל אנונימיות פה, אבל יש לכם סיכוי לא רע, כי אתם הרי הקוראים שלי, ומתוקף היותכם כאלה אתם אנשים הגונים, נפלאים ושוחרי טוב, זה ברור.
וסיפור קטן:
יום שישי אחד היינו בטיול משפחות עם הגן. עברנו על איזה תל חפירות ארכאולוגיות, גבעה תלולה וצרה, עליה מוערמים שקים קטנים עם חול. בקשתי מבן הארבע שיתן לי יד. "למה?" הוא שאל. "אני מרגישה יותר בטוחה כשאנחנו מחזיקים ידיים". עניתי. מאז הילד משוכנע שיש לי "פחד גבעות" וטורח להזכיר את זה באוזני כל מי שמוכן לשמוע 
. "לאמא, למשל, כפי שאני יודע, יש פחד גבעות". מה זה זה??? אמא היא האמיצה בנשים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: