אדימדומים

לפני כשבוע, כמו שקורה אחת לכמה זמן, התחלפו שתי דרגות הניהול מעלי והומרו בבחור נחמד אחד. דווקא נראה לי שינוי לטובה. הוא סיפר לי על מישרת הניהול של המחלקה החדשה/ישנה שלי ואני שקלתי האם להגיש מועמדות ולאחר שנטרפתי יומיים סביב המחשבה הזו השבתי בשלילה. והיום האיש הזה לקח אותי לארוחת צהריים ואמר לי "אנחנו רוצים אותך". הוא אמר "תגידי כמה את רוצה." הוא אמר "תגידי כמה שעות, וכמה כסף, וגם תקבלי רכב כמובן". היום אני מרויחה 7600 נטו, אני מגיעה למשרד פעם בשבוע ויתר הזמן אני עובדת בעדינות מהבית. כמה כסף אני צריכה לקבל כדי להסכים להיקבר שם יום יום כל היום? וזה מקום עבודה טוב, נחשב, מהטובים בישראל (כמו נגיד שילוב של אמדוקס עם נטוויז'ן ואריאלי פרידן). על מישרות מקבילות למישרת הניהול שמוצעת לי משלמים 12-17 ברוטו. אבל בגלל שיש לי נטיה טכנולוגית, ועל היי טק משלמים כידוע, אני יכולה למשוך אותם אולי קצת למעלה. אבל מה עם החיים? הילדים? ג'וני? אמרתי לו "אתה לא תוכל לפגוש אותי בכסף. אני לא אקח את המישרה רק בשביל עוד כמה אלפים בנטו". "תגידי כמה את רוצה" הוא חזר ואמר.

אז מה אתם אומרים?

1. לא, בשום פנים ואופן. זה לא בשבילך את לא רוצה את זה, הצמדי לתכנית המקורית ותפתחי את העסק הקטן והאופטימי שלך.

2. לכי על זה. תבקשי 22 אלף, תתפשרי על 18, זה יישר אותך כלכלית, תהיה לך משרה של בני אדם, תסתרקי והכל יהיה בסדר.

3. לכי על זה בתנאי שיסכימו שתהיי שפחת המין של הארגון, בשעות גמישות.

אני חושבת רק על סקס. מביך. בסופרמרקט אני לא מעיזה להרים את המבט מהעגלה, חוששת  שאני אטרוף בטעות את האזרחים התמימים. אבל בגלל שאני מכירה את עצמי הכור היטב, מרימה סכרים, ועוד סכרי בטחון, ועוד שוּחה מסביב. מבוצרת. לא שאני צריכה לדאוג. זה לא שהם משתטחים מתחת לגלגלי העגלה שלי, לא צוללים לתוך האבוקדואים בניסיון למצוא לי את הבשלים מכולם, לא עוצרים נשימתם כשאני כורכת תלתל מהורהר על האצבע בעומדי שקועה מול שקיות העדשים. לא. אבל אני עדיין יכולה להעמיק במחשבות ולהגניב אחריהם מבט גם אם הם לוקחים את פרורי הלחם שלהם וממשיכים הלאה.

חרמנות שיא. כאילו לא חלפו עשרים שנה.

אני אוהבת להיות בת ארבעים. אני כבר שנה שלמה בת ארבעים ויש לי עוד בין שלוש לחמש שנים כאלה. תענוג. בקרוב אצלכן.