אדימדומים

שלום לכולם.

אני כותבת אליכם מביתנו החדש, מערה בהרי ירושלים. יש לנו גנרטור קטן, ריפדנו אותו במזרונים בניסיון להסות אותו, אבל בכל זאת אני צריכה להיות חסכנית במשאבים לכן אקצר.

כשהתחילו כל הכתבות והפוסטים והרשימות על מה שקורה בישראל לא באמת חששתי לנו. שמחתי שמתגלה הפרצוף האמיתי של מפלגת העבודה, בידיעה ברורה שכל מי שיש בליבו טיפה יושרה לא יוכל להמשיך ולהצביע למפלגה הפחות-ופחות-דמוקרטית הזו ולחשוב שהוא מתווה איזו דרך לשלום, לחברה אזרחית או לצמצום הפערים החברתיים. שמחתי כי חשבתי שזה יגדיל את כוחנו בבחירות הבאות, כל מי שמאמין שעוד לא מאוחר להרים פה ישראליות שפויה שלא מבוססת על כוח וניצול יאלץ לפקוח את עיניו ולהצטרף אל הגוש השמאלי; חד"ש לנחרצים ומרצ ודומיהם למהססים.

לא יכולתי לדעת שברק ונתניהו יאחדו כוחות, יכריזו על מצב חירום. לא יכולתי לדעת שלמרות שכל החיילים מכריזים על עצמם כעל הומניסטים בשיחות אחד על אחד, לא תהיה להם שום בעיה לעבור מבית לבית ולתלוש אותנו מהסלון, מחדר השינה, מהחצר. טוב. בסך הכל כאומה היה לנו ממי ללמוד את הדברים האלה.

לא היתה דרך לדעת שאחרי שתשלל מאיתנו זכות הבחירה, יעבירו אותנו למגורי קבע בקווי העימות. שגדר חשמלית תקיף את המחנה. וזקיף יעמוד בראש המגדל יום ולילה. אחד כזה שלא השתמט. שלא מהסס לכוון ולירות. לפני ארבעה ימים נפוצה שמועה במחנה שיקחו לכולנו את הילדים ויפזרו אותם בין משפחות ציוניות ברחבי ישראל. היינו חייבים לעשות מעשה.

ג'וני העביר לזקיף ההומניסט את הגיטרה פנדר שלו וגם את המגבר (הוא צעיר ממני בעשרים שנה, לא היה לי מה להציע לו. יכולתי רק להודות על כך שאין לנו בנות). ולדרך.

הלכנו ברגל מהמחנה שמוקם באזור יד מרדכי. הלכנו בלילות. בימים התחבאנו בתוך חורבות נטושות, בין מזרקים מטונפים לצואת אדם. באחת החורבות פגשנו זוג. שני בחורים, בגילנו. ישבנו, מנסים להתחמם לאורה של קרן שמש בודדת שמצאה את דרכה אל תוך האפלולית בינות לחרכים בגג. תקרה לא היתה שם. רק קורות הגג ועליהן עמוסים בערבוביה קרשים, בדים וניילונים. ישבנו קופאים מקור, מנקרים תירס מתוק מקופסאת שימורים, נזכרים איך פעם בתל אביב גברים יכלו להסתובב ארוכי שיער. לפני שהמפלגה שייכה את המראה הזה לשמאל האנטי ציוני. "אין לנו סיכוי, את יודעת. לא נשאר אף אחד שיכול לעשות משהו" אמר אחד מהם. מישהו ריסס על הקיר "גם כי אלך בגיא צלמוות". היה לי קר והילדים נצמדו אלי. הקטן לא הפסיק להשתעל והגדול התעצבן עליו. כבר התחלתי לפקפק האם היה נכון לצאת למסע הזה. מה נשאר מההבטחה שטמנתי להם בתוך ימי ינקותם?  כשהחשיך נפרדנו מהבחורים, ליתר בטחון לא התעניינו אצלם לאן הם הולכים והם לא שאלו אותנו.

עכשיו סוף סוף במערה. טחוב. ג'וני אומר שזו תקופה כזו. שזה תמיד נגמר בסוף. שקיצוניות טיבה להתחיל ולהסתיים. פגשנו פה את אסתי ירושלמי והצוציק שלה. היא אמרה שיש לה קצת דבש ובצל לתת לי להקל על השיעול של הקטן.

תקראו את היומנים של קלמפרר. לא רק כי זה ספר מופת. אלא גם כי הוא מסביר בדיוק איך זה קרה לנו.