אדימדומים

לפני 25 שנים עזב את הבית. בהתחלה אמרתי אתמול אבא שלי עזב את הבית אחר כך אמרתי לפני חצי שנה אבא שלי עזב את הבית אחר כך לפני שנה שנתיים חמש. אבל בסוף הוא מת לפני שש וחצי שנים. יש לי תמונה שלו ושלי ניצבים בקדמת איכילוב. פרונטליים, בידו שקית לבנה גדולה. בתוך השקית צלומי רנטגן. הוא מנסה לחייך למצלמה. אח שלי המשיך לצלם אותו חנוט בתוך מכשירי ההנשמה, ההאבסה, הניקוז והניטור. גופה נפוחה בתוך ארון קבורה מעץ. לוחות עץ בהיר. עם מרווחי נשימה בין לוח ללוח. כשאני רוצה אני לוחצת גם כאן: אני יכולה לזהות את השלד שלך לפי הגדיעה של אצבעות הרגליים.

אני לא מספיקה כלום. נגררת אחר היום יום, מפסידה אפילו ובמיוחד בקרב על תחזוקת הבית. שיהיה, אני אומרת.

מוצאת את עצמי מאשימה את עצמי ומזכירה לעצמי שזה לא התוכן של ההאשמות. זו תבנית ההאשמה. ומניחה לעצמי. עד הסבב הבא.

הנה אמצע פברואר. בוולנטיינס דיי לפני שבע שנים אבא שלי התאשפז לניתוח להרחקת שני גידולים. אחי הגיע מלונדון. אכלנו ארוחה אחרונה. מונטפיורי. פירה וקציצות. אבא שלי אכל את הפירה לאט. מתקשה לבלוע. כולנו יודעים שאולי זו הפעם האחרונה. אף אחד לא מנסה להתלוצץ. מדברים בשקט. שלושתינו. מיטיבי הומור שחור על פי תהום. מנמיכים.

המוות הוא נחמה. גם אנשים כמוני שלא מספיקים ומאשימים את עצמם ומזהים את ההאשמה ומרפים בסוף חוזרים למופשטות, לכל המעדנים בבופה של המוות.

יש ליטוף בהבטחה הזו.

ויש לי חזיונות. פחדים. אני זקנה ומשוגעת. בחדר קטן עם קירות לבנים. חושבת שאני חתול. יושבת בפינה, מלקקת לעצמי את שורש כף היד בתנועות מעגליות ואז מעבירה את היד מאחורי האוזן. כמו חתול. לא מדברת עם אף אחד. רק מיאו. וזה במקרה הטוב. כי זה אומר שיש אנשים ויש חדרים ויש צבע לבן ומברשות צביעה.

התקופה הזו של אמצע פברואר ועד אמצע מאי. בית החולים. האם ככל שעובר הזמן המתים מעמיקים את מותם? מתי בדיוק הוא מת קומפלט?

ג'וני אומר שמאז פוסט המערה אנחנו חיים במערה. נתיך רגיש מדי שנשרף אם מנסים לחמם שני אזורים בבית. ושמיכת הכסף קצת קצרה מדי, הרגליים מבצבצות בסוף החודש. רציתי לכתוב פוסט קונטרה, על דרך פתוחה. על השפע (הבונוס השנתי המיוחל), על הרוגע, על הרגע, על הסביונים בחצר האחורית והתפוזים. על זה שאתמול אמרתי בחדות לקטן: "די כבר!" ובן הארבע אמר לי אחרי 10 שניות מהורהרות בשקט ובאהבה ובבגרות "אל תדברי איתו ככה" ולקח אותי איתו לגבהים מרחיבי לב.

אז הכל ממש בסדר. חבל רק שהבית מבולגן.