אדימדומים

טוב תכתבי. שלא יקרע החוט הדקיק. תכתבי לבינתיים. לא חייבת לספר על העבודה לא חייבת לספר על העבודה הנוספת החדשה (אינשאללה, חמסה חמסה חמסה, ממש לא חייבת לספר על דברים לפני שהם קורים, יה מפגרת), לא חיבת לספר איך חזרת לשחק פתאום במחשב הירוז 3, ולא על הלופ לופ לופ הפמניסטי, הפלונטר הזה שאת מנסה לפתור ולשמוע ולהשאר נאמנה למה שאת שומעת, עם כל השיערות שתמיד מנסים להפטר מהן ועם המשקל שפתאום נהייה עד כדי מחשבות לחזור לעשן ובלבד שיעלם. לא חייבת לספר כמה קשים לפעמים הימים, ואיך זה נראה שכולנו זבל, וכל האימהות וכל האבות תמיד מספרים כמה הם נפלאים, כמה קשובים, כמה מיטבי גבולות ורחבי תשומת לב, וכולנו יודעים שכולנו זבל. אין הורה לא פוגעני. ולפחות אם אפשר קצת פחות לשקר לעצמך גם זה לטובה. ורק לעצמי אני באה בטענות כי אחרי שאני חושבת כותבת מדברת כמה אני חכמה ומבינה ועמוקה ונשגבת ישר אני יורדת לתהומות כל הביבין במיוחד אם מאמינים לי. כי מה כבר באמת? מה כבר כל כך נשגבתי לי פתאום? וגם בהצטנעות רודפת אותי היוהרה. אין מנוס ממנה. כזאת מפלצת מדוזאית מלחששת, מאבנת את הלב. היוהרה.

אבל מה כן?

מה שכן, נפוליון היל, האדם שכתב ב 1937 ספר ניו אייג'י פרו אמריקאי אנטי סוציאליסטי איתו אני עובדת על שיקום מצבי הכלכלי, בקש ממני לכתוב תכנית בה אני מפרטת את הסכומים שאני הולכת להרוויח, את התאריך שעד אליו אני מתכוונת להרוויח את הכסף הזה ומה אני נותנת בתמורה.  לא מה נותנת עסקית. אלא מה נותנת יקומית. מה כבר אפשר לתת יקומית אני חושבת עכשיו. אבל אצל ההומיאופת שעוזר לי עם כל העניין הזה פתחתי זוג עיניים "יש לי כל כך הרבה מה להגיד אני פוחדת ומתביישת" אמרתי לו. "לדבוק באמת" אמרתי לו "זה בכל מקרה" הוא חתך אותי "זה לא אקסטרה שאת נותנת".

 הנה מה שסגרנו, בסופו של דבר, נפוליון היל ההומיאופת ואני: "לעזור לאנשים בתהליך ההתפתחות שלהם ולעזור לאנשים שאני רואה במצוקה". ההומיאופת אמר, אבל את צריכה לפרסם את זה (הוא לא התכוון לבלוג, הוא התכוון למשהו יותר כללי, נראה לי) שאנשים ידעו שהם מוזמנים לפנות אליך. "הם פונים" אמרתי לו "הם כותבים לי" ואני עונה.

אז רק רציתי שתדעו שזה רשמי. אם יש מישהו שמרגיש שהוא יכול לקבל ממני משהו (תרגיעו, אה?) אז אתם מוזמנים לכתוב לי. אני אענה לכל אחד אולי לא באותו יום אבל כשאענה זה יהיה כמיטב יכולתי.

והוא אמר לי שאם יהיה לי ברור שלעולם לעולם לעולם לא יהיה לי סקס עם אף גבר (או אשה ) חוץ מג'וני, אם זה יהיה ברור ותהיה החלטה שזה לעולם, לא משנה מה, לא יקרה, יהיה לי הרבה יותר חופש לפלרטט בבטחון, בלי ללכת לאיבוד, מתוך משחקיות גרדא, לפלרטט מתוך אהבת אדם, בתמימות. הוא אמר שהמיניות שלי החזקה מאוד (לטענתו. פחחחח) תותמר לתוך השאיפות הכלכליות שלי. "זה כח עצום" הוא אמר. הוא לא התכוון שאני אעשה טיזינג כדי לקדם את העניינים שלי. תאמינו לי. זאת לא השפה שלו.

זה יפה מאוד. אבל מה נהייה איתי? להמיר מיניות בכסף? רק כסף כסף כסף?

שלושה חודשים אני מחפשת את המשל. איך לספר לכם על העיסוק החדש בלי להסגיר אותו. והיום מצאתי את האלגוריה הקטנה. תדמיינו שאני הולכת להיות סוכנת ביטוח.  מסוג נותני השירות שאנשים אוהבים לא לאהוב ובמיוחד לשנוא לשלם להם. זה משהו כזה. בלי שליחות, בלי מעוף עם הרבה תקשורת בינאישית ואינשאללה גם רווח נאה בצדה. הקיץ אולי נצליח לתקן את המזגן באוטו. למרות שכרגע שוב התקציב שלנו לשלושת הימים הקרובים עומד על 24.60 ש"ח.

והקטן היה אתמול בן שנתיים. ובשבוע שעבר התחיל ללכת לגן. והחיבוקים שלו זה דבש ניגר. וזה שהוא יונק כל הזמן עוד ועוד ביום בלילה בבית בחוץ בבוקר כל הזמן זמן זמן באובססיביות תובענית מביא לי חשק לשלח את השדיים הרחק על סיפון אוניה ללב ים או לפחות לקשור אותם מאחורי הגב.