אדימדומים

אנשים לא נופלים. הם נשלחים בידי אחרים לחזית, מותם מחושב ומובא בחשבון. הם מופלים.

ונפשם נמסרת בידי אחרים. בידי מקבלי ההחלטות.

ולכן, במקום לתקוע ימי זכרון על לוח השנה, (שבאים להעצים את מעמדה של המדינה והציונות ולא לתת מקום לשכול, לאובדן לטימטום שבמלחמות), אני מציעה שיהיה יום בו המנהיגים יערכו דין וחשבון פומבי על כל המתים שלא לצורך (מה שבספורט נקרא Unforced Error) על כל ה "It's a price I'm willing to pay" שלהם.

זו היתה גירסאת הבמאי.

אני מגישה כאן את הגירסה המלאה בה מפורט כיצד התגלגלו הדברים. במקור כמובן השתמשנו בשמותינו.

יונת הפיצה הזמנה במייל למפגש בו מציינים יהודים ופלשתינאים את הנכבה, יום הזכרון ויום העצמאות ביחד.

לאחר יום יומיים הגיעה המכתב הבא:

ליונת ולמכותבים - תרבחו ותסעדו  (ליל מימונה הלילה)

בשנה שעברה קיבלתי ממך את ההזמנה , והיה קשה לי להענות בחיוב. לא היה ברור לי מדוע. ואז הגיעה הזמנה דומה מקבוצת יהודים וגרמנים המבקשים לציין את יום הזיכרון לשואה ביחד. אז הבנתי מה קשה לי ומה הבעיה שאני רואה בשני  הארועים .  אנסה להסביר :

יום השואה , כפי שאני מבינה אותו מיועד להתייחדות עם הניסיון האכזר לרצח עם, חיסול העם היהודי. יותר מדויק, יום מיוחד להתייחדות עם אלו שנפלו קורבן לניסיון זה, אלו שלא יצאו בחיים משם ואלו שיצאו ונשארו פצועים בגוף וברוח, אלו ששרדו וכל מאמציהם לשמור את זכר המעשה כדי למנוע כל צורה של ניסיון חוזר. וגם, התייחדות עם העם (the nation) שספג את המכה הקשה שמלווה אותו מאז ועד היום כחוויה טראומתית.

זהו. זהו ביום הזה!  לא להוסיף על כך. כך לגבי יום הזיכרון.

כל השנה פתוחה למפגשים בין יהודים וערבים ובין יהודים לכל עם אחר לדיונים בעיניני סולחה. כל השנה. גם כל השנה אני זוכרת את המיליונים הנוספים שנרצחו באכזריות - צוענים, חולים, נכים, חיילים מכל הצבאות ששילמו בחייהם עקב השיגעון שאחז עם שלם. כל השנה אני זוכרת את דיכוי רוח האדם.  את שלטון הרוע בעולם. את הניסיון להתמודד עם התמוטטות הרוח האנושית מחד וגילויים של גבורה והתרוממות הרוח לפסגות.  זה כל השנה. 

כל השנה אני מתמודדת עם המצבים המורכבים המזומנים לנו - יהודים כערבים -  החיים זה בתוך זה. מנסה למצוא נוסחא שתרבה חיים, צמיחה ואמון.  כל השנה.   

ביום הזה אני רוצה להיום עם אחי ואחיותי, בתוך עמי להרגיש את הכאב ולהתחזק מתוך עצמנו. לקבוע יעדים מטרות ומשימות הנובעות מן ההתייחדות שלנו עם עצמנו וכאבנו וגבורתנו.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה,
ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי הטרור

בשני ימים אלו אני רוצה להתייחד עם הזיכרון שלי , הזיכרון מאיפה באתי, מי מסרו נפשם על כך, מי שילם בחייו בגלל היותו יהודי , לא כל סיבה אחרת. רק בגלל שהוא יהודי. לצערי הרבה אנשים - גם בתוכנו הישראלים - מעדיפים לראות את האסונות שלנו במסגרת של מושגים ותובנות אוניברסאליות. ניסיונות שנעשו בעבר ללכת בדרך זו (כגו, גרמנים בני דת משה) נרצחו ביד קשה. אז אני נשארת במסגרת הפנים-יהודית  יום אחד בשנה . יום אחד בשנה כל כולי מסורה לכאב היהודי האינסופי. ועוד יום אחד לכאב  והצער  והייסורים  הכרוכים  בחיים בארץ ישראל.

ביום זה אני מציעה הן לגרמנים והן לערבים להתרכז אף הם בתוך עצמם ליום של דין וחשבון.  אח"כ בשאר הימים נמשיך לשוחח ולהקשיב זה לזה . מתוך בהירות ולא מתוך טשטוש גבולות  וזהויות.

לסיום, ראש השנה נקרא גם יום זיכרון תרועה.  אני רואה בכך  אב-טיפוס למשמעותו של יום זיכרון. אנחנו מתייחדים בתוכנו לחשבון נפש - למה שקרה בשנה שחלפה ומה אנו מצפים מעצמנו ומבוראנו לשנה הבאה. כל זאת מתוך התכנסות בתוך המשפחה בתוך האומה. יש גבולות גיזרה ברורים. ממנה יוצאים לשנה חדשה רבת אפשרויות מורכבת מהתמודדויות  עימותים והכרעות קשות. עד ליום הזיכרון הבא בו שוב אנו עומדים מול עצמנו לבד!!

יום השואה ויום הזיכרון קוראים לנו לעמוד עם אחינו ואחיותנו בכל מקום שהם. להיות עם עצמנו. לא לפחד מעצמנו. יום אחד בשנה.

מקווה שהסברתי עצמי כראוי והדברים יתקבלו בהבנה . 

מ.