| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 5/2008
פאקן פמיניזם
לפני כמה פוסטים הזכרתי את השורה הזאת של סימון דה בובאר: one isn't born a woman. one becomes a woman.
בתגובות ייחסו למשפט הזה נימה חיובית. אנחנו גדלות להיות נשים. אני לא קראתי את דה בובאר (מה שלצערי וכהרגלי לא מפריע לי ללהג בנושא) אבל ברור לי שכוונתה היתה לשלילה.
נעמה כרמי כתבה פעם את ההגדרה הכה מובנת מאליה לפמניזם: זכותה של אשה להגדיר עצמה כרצונה. כמה פשוט ויפה ושלם. זה בסדר שיש אשה שלא רוצה להצביע בבחירות כי היא לא מבינה בזה וזה תחום של גברים כל עוד המדינה שלה מאפשרת הצבעה לנשים. כל עוד ברגע שהיא תחליט אחרת זה לא יתורגם מיידית לכאפות מבן זוגה. כל עוד המדינה שלה חד משמעית בהתייחסותה לכאפות כאלה (ואחרות).
יש בעיה עם המילה "נשים" ו"נשיות" הן מסיתות את השיחה מנקבת האדם אל איזה מושג נשגב שאינו אנחנו, אפשר לראות את זה גם בתגובות הנשים לפוסט ההוא שמקוות להפוך לנשים. אחת הטענות המפורסמות והמדוברות והלעוסות היטב של דה בובאר היא שגברים זה הדיפולט ונשים זה המקרה הנוסף, המיוחד. בני אדם = גברים. אנחנו = גברים. נשים לא אומרות "אנחנו". הן אומרות "הנשים", שותפות לדירוגן במקום המשני. העברית כמובן תומכת בכך בכל כוחה וחדות לשונה.
איך אפשר להגיד את המילה אשה בלי להעמיס עליה את כל המטענים הבלתי מושגים? כשרוצים לדבר על אנשים זקנים בלי הקונוטציות הקשות שהמילה "זקן" עלולה לעורר מדברים על גילאות. מהיכן נביא את האפרואמריקאיות של הנשים? אולי טעינו כשהדפנו את המילה "נקבה"? המילה גברת תפוסה על ידי מושג כל כך מכוער שאי אפשר בכלל לחשוב על להשמיש אותו. המילה אדמה, גם היא תפוסה. אולי חווה? אנחנו חוות. זה מה שאנחנו איך שלא מסתכלים על זה. חוות יכולות להיות רזות ושמנות שעירות וחלקות שנונות או שתקניות. חווה היא חווה. אין תכונות לא חוויות. כל תכונה, כל תו שייחרט על פניה, גופה נפשה של חווה לעולם לא יראה כלא שייך, כפוגע בחוויותה של בת חווה. חווה מושלמת במובני חוותה כמו שהיא. לא ניתן לגרוע או להוסיף על חוותה. התכונות שיראו לנו כלא שייכות לבנות חווה יישרו סוף סוף קו עם התכונות שנראות לנו כלא אנושיות. למשל אם המתעללת בילדיה נוהגת בצורה לא חוותית.
פעם נשאלתי מה בסקס שלי, בתפקיד המיני שלי, משקף את נשיותי? (כבר כתבתי על זה? לא יודעת) והבעיה היא, הבעיה המאוד גדולה היא, שהתשובה האינסטנקטיבית שלי היתה "ההתמסרות". המשחק הזה של להיכבש, ושכמובן אפשר (וכדאי?) לקחת אותו למקומות הרבה יותר קיצוניים כיד הדימיון הטובה על כולנו. וקשה עלי שזאת התשובה. מילא אני עם האגו הפתלתל והמתעתע שלי, אבל מה זה קשור לנשיות? למה זה נשי בעיניי להתמסר, להתבטל להיות נשלטת? התשובה הזאת כל כך זעזעה אותי שלא יכולתי לענות אותה בקול רם. למרות שהיא מיד עלתה בי החרשתי.
אבל אם ישאלו אותי מה במיניות שלי הוא חוותי? זה קל מאוד. זה כמעט טכני. זה שאני מכניסה לתוכי, מקבלת, קולטת. במקרה של חלוקה לשני מינים (ונראה לי שיש מקום לחלוקה יותר מפורטת) הייתי הולכת על בני אדם ובנות חווה. משחררת אותנו מהעול הזה של חוסר מימוש פוטנציאל מגדרי, נשגבות שאין להגשימה באמת, אולי רק לזייף אותה לפרקים.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: