אדימדומים

בחורה צעירה אחת שלומדת עיצוב במה בקשה שאדגמן לה את השמלה שהיא תפרה. השמלה, שהיא בעצם מהות התרגיל אמורה לרמוז על חיה. היא בחרה צבוע. עבודת יד להתפאר ממש. בחורה מוכשרת. בהתחלה היא חשבה על כל מיני סצנות ממחזות מפורסמים אבל בסופו של דבר, לפחות בינתיים זה הסתכם בסטילס באווירה סוריאליסטית. כקונטרה לשמלה החייתית היא שכרה כפפות, נעליים וכובע שראויים להלבש לשעת התה. אני כידוע, חזקה מאוד בהופעה מהודקת לשעת התה.

הנה דוגמית.

אני אוהבת פרוייקטים סטודנטיאליים. זה מזכיר לי ומעלה חיוך באופן כללי. אוהבת ויז'ואל של ברז מטפטף.

ג'וני אמר: התמונות יפות אבל במציאות את יותר יפה. זה סתם אני כותבת כי נעים לי. לא קשור אליכם.

ועוד אני רוצה לכתוב לכם על החיבוקיוּת. אבל תחילה אני צריכה להתייעץ עם האחראית, האם היא מסכימה שאכתוב עליה בכלל.

ועוד אני רוצה לכתוב דברים שאני לא רוצה לכתוב, קשה לי ולא יודעת איך לכתוב, ויותר מתמיד הכינוי "יומן" נראה לי פיקטיבי לגמרי. זה כנראה היה חיב להתנגש. נראה איך נצא מזה.

וחוץ מזה העיסוק החדש מתחיל לקרום את כל האברים החיונים רק חבל שהוא עוד לא הכניס שקל. כל כך הרבה אנרגיה לוקח להרים משהו מאפס. ועיסקאות שנרקמות לאט. וסבלנות. ושיווק עצמי.

וזה השיר הנורא עצוב ונורא יפה שג'וני שר היום:

 

 

בשבילה

 

מילים ולחן: מיקי שביב

ואם כבר קבלו גם את זה:

אני צפה

כמו שמקובל אצל סלעים

בהתמדה

בנחישות

בבטחון של מליוני שנים

צפה

כמו שאנחנו הסלעים צפים

לאט

ובדחיסות

בשלווה של אדמה קשה

וחוץ מזה אני צריכה לארוז. נוסעת מחר לשלושה ימים ללונדון, יום הולדת שבעים לאמא שלי. הכנתי לה קולאז' של הילדים, מתנה. וזה שאני מגיעה זאת הפתעה. פרידה ראשונה שלי מהתינוקות. הלב שלי נקרע קצת ואני חוששת לג'וני שיצטרך להתמודד עם החסך של הקטן. אבל ככה זה קורה וזה כנראה בסדר. אמא והרחם נוסעים לכמה ימים לפגוש את האמא והרחם שלהם. אנחנו נחזור. תחזיקו אצבעות. קשה לי הפרידה הזאת. ותשתדלו שאני אצליח לא להעליב את אמא שלי יותר ממה שהיא רגילה להעלב ממני. ותנו כח לג'וני. ואם אתם נהנים אז תהנו מאוד. מכל הלב. ותשמרו לי על הילדים.

אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה.