אדימדומים

הופ טרלללה חזרתי והלב שלי פועם בחוזקה.

בדרך לשם ובדרך חזרה קראתי ספר. הארד קופי. כזה שאי אפשר לשלוח תגובה, אי אפשר לעשות קופי פייסט. מדפדפים, זוכרים מספרי עמודים. ספר. חצי ספר בדרך לשם ואת החצי השני בדרך חזרה.

מתי היתה הפעם האחרונה שישבתי וקראתי חמש שעות רצוף?  כנראה לפני ארבע וחצי שנים.

סטון בוץ' בלוז. זה שם הספר. ובגדול מדובר בסיפור בנימה ביוגרפית בו הגיבורה נאבקת כל ועל חייה בחברה שלא מסוגלת לקבל את הטישטוש המיגדרי שלה. אני אוהבת סיפורים על עולמות אחרים. אני מציצנית. אני אוהבת להתוודע לתתי-תרבויות במיוחד כאלה שהמיין סטרים מרגיש מאויים מהן ומנסה להפטר מהן. יש לי השגות על הנימה השמאלנית ההטפטית הגורפת שם. אני מעדיפה סיפור על פני אג'נדה. אני לא צריכה שיסבירו לי למה ועדי עובדים זה חשוב, למה מלחמה זה רע ולמה פמיניזם זה דבר מורכב. אני מעדיפה לשמוע סיפורים על אנשים. וגם מזה יש שם בשפע. כולל סיפורי אונס והשפלה ברוטליים. וגם סצנת סקס אחת משגעת ומרטיטה במיוחד.

מפני שאני בהמה רגשנית ופתטית, את כל הסוף של הספר בכיתי. ככה, במטוס. עטופה בשמיכות של בריטיש ארוויס, קופאת מהמיזוג, מגלגלת דמעות על לחיים, מחניקה משיכות אף חשאיות.

בדרך לשם, מישהי שראתה אותי במשך שעות לא מרימה את הראש מהדפים שאלה אם הספר מומלץ. "לא לכל אחד" עניתי וחייכתי למרות שכל כך מומלץ לדעתי שכל אחד ישמע כמה שיותר סיפורים על הקושי לסחוב שוני. אז נכון שהספר הזה קרץ לי במיוחד. גם גבולות מטושטשים, גם מגדר, אוהבת את האפשרויות הנוספות שגלומות במציאות, נמשכת לחפש מעבר להסתפקות בתוויות המובנות מאליהן.

בדרך חזרה, במטוס, בעוד הגיבורה עולה לנאום בהפגנה (ואני מחניקה יבבות רגשניות), עצרתי רגע וחשבתי כמה דרכים יש לצאת מהארון, כמה ארונות יש, כמה התחבאויות, כמה זה קשה וכמה הכרחי.

חשבתי שקצת נרדמתי לי פה בבלוג. שפכתי לכם על הראש קיטונות של ביוגרפית-דם-זיעה-ומיצים-אחרים מעובדת היטב מבחינתי ואז התיישבתי בפינה רגל על רגל והתחלתי ללהג. לא רוצה ללהג. רוצה לעבוד. רוצה לנפץ ארונות.

ככה חשבתי לי במטוס (הייתי מאוד אמיצה הרחק מהמקלדת). וחשבתי על מה אני לא כותבת, על הארונות מהם אני פוחדת לצאת. יש שלושה סוגים. דברים שג'וני מבקש ממני לא לפבלש (הביוגרפיה שלי בסופו של דבר זורמת בעורקי ילדיו), הדברים שאני מתביישת לדבר עליהם והדברים שאני לא רואה, שנמצאים בנקודה העיוורת שלי. כמובן שזה ישר מביא לי מחשבות על סקס אבל אני גם מתכוונת למשהו כללי יותר; דקויות של היחסים עם וכלפי הילדים, אתגרים בזוגיות, על חברוּת, על מלא דברים שנח יותר לא לדבר עליהם.

אני יודעת שאני עלולה לאתגר את הסבלנות של האנשים שקוראים אותי פה והפכו להיות חלק מהחיים החוץ-בלוגוספריים שלי. למה, למען השם, הם צריכים להכנס לי כל כך לתוך הפיקסלים, למה נראה לך שאנשים צריכים להציץ לך כל כך עמוק לתוך האינטימיות? במה את מתהדרת? ואני יודעת שמה שדוקר לי במחשכים בהכרח מציק לעוד נשים. ואור ואוויר נקי הם התרופה הראשונה במעלה.

אני רוצה לעבוד ואני רוצה לעבוד איפה שקשה לי. ובכלל לא בטוח שאני אצליח או אתמיד בזה. כי ללהג זה נחמד. אבל בואו רגע נדבר על משהו.

זה לא סתם שסקס הוא מוטיב חזק מאוד בכתיבה שלי. אני לא יודעת האם זה בא כתוצאה מהאביוז שעברתי בילדותי או שלהפך, החיים זימנו לי את האביוז כי סקס הוא כזה נושא גדול בשבילי. אחד הדברים המעודדים שגיליתי על המיניות שלי בשנים האחרונות (ועל זה נדמה לי כבר יצא לי לכתוב קצת) זה שהיא דינאמית. למשל, לפני שנה כשארזתי את הבית הקודם שלנו לקראת המעבר הצפוי, שנה לאחר הלידה השניה ועמוק אל תוך החיתולים וההנקות הבלתי פוסקות, הסתכלתי בחוסר עניין מלנכולי בשני הויברטורים שלי ומתוך השלמה עם זה שמה שהיה שוב לא ישוב זרקתי אותם לפח. כל ויברטור 1200 ש"ח ואני פשוט זרקתי אותם מתוך הכרה בזה שהלך עלי ועל היצר המיני שלי ושלעולם לא ישתקם לי החשק.

אבל רגע. אני מכה מסביב לשיח. מה שאני רוצה לספר לכם זה שאני לא גומרת ביחסי מין. מעולם לא הגעתי לאורגזמה כשאני עם עוד מישהו. כדי שאני אוכל להרפות את עצמי אני צריכה לא להיות תלויה בעבודה של מישהו אחר. אני מודעת מדי וקשובה מדי למאמץ או לפעולות של מי שאיתי, חווה אותו ככה שזה מאפיל על ההאזנה שלי לעצמי. אם אני רוצה לגמור יש לי שתי דרכים: זרם מים או ויברטור (). תוסיפו לזה שבדיוק נשבר לנו הדוש במקלחת והנה לכם אני בשיא ההסתעפות.

אני יודעת שסטטיסטית מספרים על אחוזים ניכרים של נשים שנמצאות בדיוק באותו מצב במיוחד כאלה שעברו פגיעה מינית בילדות. אבל אף פעם. מעולם. לא שמעתי אישה שאומרת שיש לה קושי במקום הזה. אה. לא מדויק. חוץ מאחת. או שכולן משקרות או שהסטטיסטיקה מטעה. או שאלה שלא גומרות לא מדברות על סקס. לא יודעת.

כשאני מאוננת, אם כבר נכנסנו לרזולציה הזאת, אני יכולה לגמור יותר מפעם אחת ואני מבחינה בין כל מיני סוגים של אורגזמות אבל אולי נשאיר את זה לפוסט נפרד על אוננות. תזכירו לי אם אני אשכח :)

יש פה איזה לופ של שליטה עצמית. כי לכאורה זה שאני לא יכולה לגמור זה כי אני לא יכולה לשחרר, לא יכולה לאבד שליטה, מצד שני לא להצליח להרפות כשזה מה שאת רוצה לעשות זה לא בדיוק להיות בשליטה.

במשך כמה שנים, עוד לפני ג'וני, מרגע שהפסקתי לזייף בחינניות אורגזמות, הייתי אומרת לפרטנרים שלי שלא יקחו את התיק הזה  על הכתפיים שלהם. שלא יעבדו על זה, שלא ינסו, שלא ידפקו את ראשם בקיר, לא יעייפו לסתות עד כדי נשירה, לא יתישו את שרירי האגן עד כדי חוסר חישה. אין צורך. זה תיק שלי ואני מסתדרת איתו בעצמי. הרי המיניות שלי אינה מוטלת בספק, זה שאני נהנת ממין מאוד נוכח. אז אני לא יכולה לגמור משום דבר שתעשה. מפני שברגע שאתה עושה אני שומעת אותך חזק מדי. אני מפסיקה לשמוע אותי.

אבל אני יכולה ללכת אחרי זה למקלחת .