אדימדומים

ילדות היא כלא. בבגרותך את יכולה לבחור. בילדותך המוצא היחיד הוא שקרים. ותקווה שפתאום הכל ישתנה. בבום. שתהיה מלחמה גדולה. רעידת אדמה. שההורים ימותו. שישלחו אותך לבית אחר. שלא יהיה לך בית בכלל.

ילדות היא אין מוצא. מגיעות שמועות על עתיד אבל אף אחד עוד לא הוכיח שהוא באמת מגיע. יש רק זמן-ילדה שנשקף אליך מכל מקום אליו זכרונך ודמיונך מזדחלים.

אני נשבעת לעצמי שוב ושוב לעולם לא לעבור צד. לא רק שלא לקחת חלק בקנוניית ה"חינוך" והצעקות. זה ברור שלא. אבל גם לא להפסיק לשחק. להמשיך לדלג.  למתוח את הילדות, לתת לעצמי סימנים קטנים, לא לשכוח. ילדות זה חרא אבל העולם שלהם נראה עוד פחות טוב. ומתוך בחירה.

והבדידות.

לא מאמינה שאפשר לדבר. שאפשר להיות מובנת. שאפשר מלב אל לב. שהלב בכלל קיים. לא מבינה מה לעשות עם השפה, עם הגבהים אליהם שואפת עם פירורי הכאילו תקשורת הזאת. וכולם משקרים כל הזמן. אבל רק עלי צועקים. משקרת כדי לשרוד, לפלס לי דרך בעולם האין-אמת הזה שלהם.

ימי ילדות אוטמים את הלב. אי אפשר להרגיש שאין לי מקום. אי אפשר לקבל שזה כל מה שיש. אי אפשר להזין את עצמך בצעקות. לאיין את עצמך. את רק גרגר. אף אחד לא שם לב. הלוואי והיו מפסיקים להעמיד פנים שאת קיימת.

ואמא שלי אומרת: הנשמה שלך נקייה. והדברים שאת עושה ותעשי ילוו אותך תמיד. תשמרי על הנשמה שלך נקייה.

וישר אני מרגישה כל כך מלוכלכת. נשמה זאת מילה יפה. לא יתכן שיש לי כזאת.

שוב ושוב קראתי לשטן. קח הכל הכל. תן פיסת אמת קטנה. תן רגע אחד של ראייה מפוכחת. כמה אימנתי את עצמי בלזהות חייזרים. לא לפחד ממפלצות. לאהוב אותן. שיבואו.

לסבתא שלי יש כדורים בתיק. מסדירים את קצב פעימות הלב. היא סובלת מאריטמיה. אני גונבת את הכדורים ובולעת. מחכה. כלום לא קורה.

ומין. בכל הקשר ומקום. הכל רווי ארוטיקה. גלויה ונסתרת ומהבהבת. ולא מדברים על כלום. רק אחרי הצגות של חנוך לוין הם אומרים "זונה" ומילים מפורשות.

לרונית ולי יש אוסף תמונות של נשים עירומות. אנחנו קוראות לזה "אוויר". לרונית ולי יש המון משחקים. גם עם ליבי. גם עם ענת. אנחנו מתפשטות בקלות מאחורי דלת מוגפת. לא נעולה.

וגברים מבוגרים שנצמדים. כל כך מהוגנים וכל כך נצמדים. סודיים. מאפשרים הצצה דרך צוהר קטן. להיות ארמון על גרגר אבק.

והנה, 30 שנים אחרי. הורות. כולאת את הילדים במרחב האפשרויות המוצע להם. מתעצבנת. צועקת. שוכחת את אין הברירה שלהם. ונזכרת. ופותחת. מתרככת. ושוכחת ונסגרת ומתעצבנת.

זוכרת גברים מכוערים שעוברים לידי ברחוב מישירים אלי מבט ומעבירים לשון דוחה על שפתיים מגעילות, מדברים איתי על סקס ללא מילים. זוכרת המונים של כאלה. מעניין כמה באמת היו. רוצה לשמור על הילדים שלי. שלעולם לא יראו את הזוועה הזאת. בנים נפגעים כמו בנות.

לפני שבועיים כשהייתי בלונדון העזתי סוף סוף לשבת מול אחי ולשמוע את הסיפור על הניצול המיני שעבר בילדותו. כל כך הרבה שנים פחדתי ודחיתי את הרגע הזה, וכרגיל בהתמודדות יש הרבה הקלה. פחדתי תמיד שזה ניסיון לטשטש את מה שהוא עשה לי. אבל כל השיחה הזאת היתה טובה ונכונה.

אחי כותב את הדוקטורט שלו על סאדיזם ואומנות. ישבנו שעות בבקרים במטבח שלו ודברנו על אומנות ועל סאדו.

וחברה שלו, שהיא פינלנדית סגורה במיוחד, עם רצף ביוגרפי בלתי אפשרי, אמרה לאחי: "היא מוזרה, אחותך. היא קצת כמוני. אני מחבבת אותה". וזה עשה לי כל כך טוב, הקבלה הזאת שלה.

riikka, photo: brother

למיטבי לכת הנה האתר שלה.

לפני חמש וחצי שנים היינו איתם בפורטוגל. הסתובבנו ברחובות של כפר קטן בדרום, הם הלכו יד ביד כמה מטרים לפנינו ואנחנו זכינו לראות את הלסתות השמוטות ומבטי הגועל של האנשים על פניהם הם חלפו.

ואני חשבתי שיש משהו כל כך יפה ואופטימי באהבה הזאת שלהם.