אדימדומים

"...זאת, המתאבדת..." אמרה במיאוס אשה אחת שעברה שם, בת 50 בערך, מייצגת בעיניי את הרוב הלא דומם של אלה שלא מבינים, הסטריליים. לא רק כי היא היתה מאופרת בכבדות של פוחדים מנוכחות עצמם.

מתוך הגיגית שמעתי גם "נו, תגלי איך את נושמת, יש לך קשית?" ו"אני לוקח זמנים" וממשהי אחרת "וואו" ושמעתי גם "אהההה" נבהל-משתומם-מוקסם.

אבל בעיקר שמעתי את השיניים שלי נוקשות בתוך המים והרגשתי את הרגליים שלי רועדות. רעד זאת תחושה שתמיד חבבתי. הגוף משתלט, הצורך שלו לשרוד נדחף לפעולה שלא מגיעה מהמיינד. כמו מנוחה בשבילי.

הראש שלי מתרומם ואין אנשים. שוקעת שוב. הראש שלי מתרומם ויש עשרה אנשים מסביב. שוקעת שוב. מתרוממת. נשארים רק שניים, מזהה היפנוט אצלם. לעתים רחוקות אני רואה פרצופים. מחפשת את גל לשניה בעיניים, להבין אם אנחנו בכיוון, ושוקעת שוב.

ניתוק. אי אפשר לדעת האם יש אנשים או אין. די מהר התברר שאני יכולה לעשות את זה רק אם אני עושה את זה לגמרי בשבילי. האנשים לפעמים שם ולפעמים לא. הבחירה שלי לעצור את הנשימה למקסימום זמן, עד שהראש מתרומם מעצמו, לא יכולה להיות מוזנת מהצורך לדבר עם הקהל. יש סיכויים שהקהל לא נוכח. זה הופך את הכל לשיחה שלי עם עצמי. על סיבולת. על רפיטטיביות. על התכנסות. על בדידות שלי בין אנשים.

ברקע, בהקלטה, אני מדברת על איך אבא שלי רצה שאהיה עם יכולות של גבר בתוך מבנה רגשי של אשה. אבא של גל אומר לי "את בחורה חזקה". מה אבא שלי החי היה חושב? אבא שלי המת מפרגן.

אני עולה מהמים, מתנשפת. מעיפה את השיער אחורה ונהנת מהמראה של טיפות קטנות שניתזות מהשפתיים. מרגישה את המים נוזלים בגב, לתוך המכנסיים, לתוך הנעליים. עד שהקור גובר עלי ונהייה בלתי נסבל והוא זה שזורק אותי שוב לתוך הגיגית. שוקעת עד הכתפיים, עד שהראש נחבט בתחתית. שיניים נוקשות בתוך הבית הקטן, המתכתי. נראית אבל לא רואה. הרגליים כואבות לי מהעמידה הממושכת. מאבדת תחושה בכפות הידיים. יש נחמה במים הקרים האלה.

ואחרי שעתיים, החלפתי בגדים, מפשירה. גל הכינה לי תה. סבב ביקורות. אנחנו לקראת הסוף. יושבים כולם בנינוחות. היה כיף לשמוע שמבין עשרים המייצגים שהוצגו ברחוב באותו מעמד רק שלנו היה באמת אמנות. והיה כיף לשמוע שאני פרפורמרית מהממת. אבל איכשהו זה היה מובן מאליו. לבקש מאדם טוטאלי לעשות פעולה טוטאלית. עבורי זה כמו להכנס הביתה ולחלוץ נעליים. לעצור את העמדת הפנים של המתינות.

ידעתי שאנחנו עושות משהו טוב. הרגשתי את הסיכון, את מתיחת הגבולות. את הזמן-אמת. רק לפעמים פקפקתי אם גם אחרים מבינים את זה.

(כל זה היה אתמול ובקרוב התמונות)