אדימדומים

טוב. בואו רגע נרגיע ונדבר על משהו אחר אבל קרוב.

בשנות העשרים שלי היה לי מעגל צפוף והרמטי של חברים. היינו ארבעה הדוקים במעגל הגרעיני ועוד כמה וכמה במעגלים המתרחבים, ארעיים וקבועים ברמות שונות. הם היו שלושה ואני אחת. עם כל אחד מהם זה גלש לאינטימיות פיזית בשלבים שונים, צורות שונות ותקופות שונות. לא יכולתי להפריד קרבה מסקס וגם לא רציתי.

גם בתקופות שלא היו לי יחסים עם אף אחד מהם, ותקופות בהן היה לי בן זוג או כמה, תמיד המשכנו להפגש על בסיס יומיומי, שאכטות אינטנסיביות וסמים אחרים. היתה לנו שפה משלנו והומור פרטי ולמפגשים האלה היה פס קול יפה והרבה צחוקים. נצח קטן וזמני. נעורים.

עם השנים הקשרים האלה עברו הרבה שינויים. קוזני נסע להודו, א' נהייה סלברטי, והשרוך מצא אשה שהיה לי איתה מעט מאוד במשותף.

לפני שלוש שנים, רגע לפני התפרצות הפרשיה (מי צריך לינק ולא קיבל?) התקשר אלי השרוך ואמר שהוא מנתק איתי קשר. כי אני לא יודעת באמת להיות חברה.

לשרוך ולי היו קצת עניינים כשאני הייתי בת 13.5 והוא בן 17. קצת הבהלתי אותו במגמתיות שלי, ראבאק, הוא בסך הכל היה בן 17 ואני ערפדית. הוא אמר "תחזרי עוד ארבע שנים".

ארבע שנים מאוחר יותר הייתי ביחסים מסוייטים משהו עם החבר הכי טוב שלו שדאג לאמלל אותי היטב. לילה אחד יצאנו לשתות כמה חברים, הבנזוג לא היה, והשרוך ואני נקשרנו. זוכרת אותו מחבק אותי בשדות מוצפים פריחה אביבית לפנות בוקר ואומר לי שהוא ישמור עלי. איזו הבטחה נעימה, כמה שקוּף חוסר ההיתכנות שלה. כאילו שמישהו יכול לשמור על מישהו. אבל אני כל כך רציתי שכבר יבוא אדם שיקח אחריות, זה פרט לי לגמרי על הכל, בדיוק כמו שהוא התכוון.

כמעט שנה היינו יחד. שכרנו בית קטן, ובכל בוקר בחורף הוא היה קוטף לי תפוז מהעץ וסוחט לי אותו. ידעתי שזה לא לנצח. הייתי מאוהבת נואשות בבחור אחר, המקועקע, שלא הסכים לקשר מחייב איתי. חיכיתי לו. אבל לא ידעתי לחכות לבד. הייתי בת 17. לא היתה לי משפחה ולא היו לי חברים. ידעתי רק לצייר במקל ציורי זוגיות על החול החם ולתת לגלים לשטוף את הכל.

היה לנו כיף ביחד, לשרוך ולי, הוא היה מצחיק אותי נורא. ואהבתי אותו. אבל לא יכולתי להתכחש לזמניות שחשתי כלפיו.

סדרת בגידות לא סבירות היתה שם מצדי. מפגשים מלאי השתוקקות עם המקועקע, אבל גם נסיגות סודיות לעבר הבנזוג הקודם. הם עצמם, כמובן, כבר לא היו חברים. הקשר בינהם נותק.

בסוף כהרגלי, התוודתי על הכל וארזתי את מערכת הסטריאו שלי והבגדים. הסתובבתי קצת בין בתים ואנשים עד שלבסוף שכרתי דירה קטנה בחובבי ציון. השרוך הגיע לחלוקת רכוש. ישבנו על הרצפה בחדר הקטן וחילקנו את התקליטים (1988. וינילים.). אחר כך חילקנו את האבנים הקטנות הצבעוניות שמצאנו יחד בטנטורה. 17 לי ו 17 לו. ואז ידעתי. זה שטויות. בפרידות אמיתיות של זוגות אמיתיים לא יושבים ומחלקים אבנים צבעוניות קטנות. ואמרתי לו: "תשמע, אולי תפסיק לקרוא לי בשם שלי? אולי תחזור לכינוי? אל תדאג. זה רק יישמע פחות מאולץ". אבל הוא התעקש בילדותיות נחמדה.

לאט לאט, נערמו להם עוד ועוד מפגשים עד שלבסוף הכל הפשיר וזרמנו הלאה, חברים טובים, יחד עם א' וקוזני. הכינוי שלי, שבהתחלה היה משהו מאוד אישי של השרוך ושלי , נהייה השם שלי בפי כל. עד היום ג'וני לפעמים קורא לי ככה.

אבל בסופו של דבר, שתיים עשרה שנים מאוחר יותר, ג'וני ואני עזבנו את העיר, והקשר הלך ודעך, אולי בעיקר כי אני צריכה אינטנסיביות ונגישות, להיות עטופה. יש מעט מאוד קשרים שיכולים להשאר לי קרובים-קרובים גם כשהם מרווחים. קוזני וא' כאלה, למשל. חייבת להוסיף שלא פעם חשבתי לעצמי, שהשרוך אמנם איש נחמד ומצחיק, אבל אם היינו נפגשים בהווה הבוגר שלי לא היינו נתפסים אחד בשניה. הלכנו בכוונים שונים, עם סדרי עדיפויות שונים והסתכלות שונה על הדברים.

אני סנטימנטלית, ואהבה זה תהליך בלתי הפיך (כמו שכתבה אורית מורן בספר ההתבגרות שלה), ולא נתקתי את הקשר למרות שלא השקעתי בו. ואז הוא הפסיק לענות לי לטלפונים ולא חזר אלי. ואז היתה השיחה בה הוא אמר שהוא חותך ממני. אני לא מרגישה דברים כשחותכים ממני. אני נאטמת. אחרי כמה זמן כעסתי. בסוף ויתרתי. עדיין אוהבת אותו והוא חבר שלי גם כשאפילו כבר לא בא לי לזרוק לו כפכף בראש.

והיתה החברה הכי טובה שלי. זאת שגידלנו את המשפחות שלנו יחד. גם איתה היחסים התחילו מסקס משולהב למדי בגיל 22, וממנו צמחה חברות. היינו דומות במראה. עד היום פה ושם מישהו מתבלבל ופונה אלי בשם שלה למרות שהיא יפה אמיתית. היא היתה אומרת לי שאני בניתי אותה. וגם איתה נהייה נתק מוחלט בעקבות הסתרה בת שלושה שבועות של התפרצות מינית עם בן הזוג שלה (המכונה הלא-טרול, האנטי גיבור של הפרשייה). ובעיקר לאור ההתנהלות שלי לאחר העניין הזה, לא ההרפתקה עצמה הפריע לה, אלא ההתנהלות. חילופי דברים קשים היו שם ביני לבינה. הם היו אצלנו בבית החדש ביומולדת של הגדול לפני חצי שנה ופה ושם יוצא לנו להתראות. פעם אחרונה, לפני כחודש, במסיבת חתונה בחוף הים, אפילו היתה נשיקה. כי אהבה זה תהליך בלתי הפיך.

והדבר אותו אני באה לעבד בעצם, הוא שמצד אחד חסר לי שאין לי חברים קרובים. לכאורה אין לי זכות להגיד את זה, כי דווקא מכאן צמחו לי קשרים חזקים. הן לא יתנו לי להגיד שאני לא באמת יודעת להיות חברה, כי הבית שלי פתוח עבורן והן יודעות שיכולות לבוא לכמה זמן שרוצות, והן באות ואני שמחה בהן. שלושתן. וגם קשרים אחרים פחות ברורים והדוקים, שמתהווים באיטיות שהמרחק והאישיות מכתיבים.

אבל מצד שני אני לא באמת יודעת להיות חברה. אני מגדירה את עצמי דרך הנתינה שלי. קשה לי לתאר את עצמי נותנת שלא כחלק מההגדרה שלי את עצמי.

במסגרת המלודרמה אמר לי ג'וני: את לא רואה אותי, את לא סופרת אותי, את לא יודעת להיות חברה, את אנוכית, ועוד כהנה וכהנה. זה הדהד לי עם סיומות אחרות של יחסי חברות קרובים.

יש את הבעיה המעגלית הזאת שאי אפשר כאן להגיד דברים ביקורתיים על עצמך ושהם יישמעו. ישר תקום זעקת "את נהדרת" שעלולה לעוור אותי. מצד שני יש את פחד ההפקדה. את מפקידה חששות שלך אצל אחרים ולכי תדעי מתי ואיך זה יופנה נגדך.

קוזני, שגם לו היתה תקופה לפני 15 שנים בה הקפיא קצת את הקשר איתי (אבל מסיבות כל כך אחרות) כותב לי: אני לא חושב שאת לא יודעת להיות חברה. והוא בנאדם שאומר לי דברים קשים ושאליו יש לי אוזן לשמוע. היתה לו ביקורת, למשל, על ההתנהלות שלי בכל התקופה שאבא שלי גסס בבית החולים. דברים שאף אחד לא יכול היה להגיד לי. בקיצור. אני מאמינה לו. הדברים אינם כל כך קונטרסטיים וגם ג'וני עצמו, כנראה, לא חושב שאני לא יודעת להיות חברה נקודה.

ובכל זאת.

לא הכל פרופוליס.