אדימדומים

בדרום מזרח תל אביב, אזור כביש הטייסים, יש את הדירה שהיתה של אבא שלי. נראה שהדבר הכי נכון כלכלית הוא לעבור לגור שם. למרות שלפני שנה הייתי מוכנה לאפשרות הזאת היום זה נראה לי לא סביר. לוותר על גני הילדים הטובים, על העסק החדש. לעומת חסכון של ארבעת אלפים ש"ח בחודש. 48 אלף ש"ח בשנה. נטו. וגם להפחית את ההוצאות הלא סבירות על דלק. אבל בלי גינה? קומה שביעית?

עוד שעתיים פגישה עם בעל הבית הנוכחי, ואיך אפשר בתוך כל זה להחליט אם נשארים פה או מה.

ג'וני התקשר להומיאופת שלי ואמר למזכירה שלו שאני מתנהגת באופן שמזכיר לו את התהליך שקרה לפני שלוש שנים, שאני משקרת לו ומסתירה דברים, מפנה את ההתנהגות המינית שלי מחוץ למערכת ושאנחנו על סף פירוק המשפחה. שנראה לו שיש בזה סממנים של הרס עצמי. ברור שההומיאופת לא עשה כלום. מה הוא יכול לעשות, לאשפז אותי בכפייה בקליניקה שלו? אני פגועה מההתערבות הזאת במשבצת הקטנה והפרטית שלי למרות שאני מבינה שג'וני רצה רק טוב. יכול היה להיות יותר מתואם איתי.

וזאת בכלל לא חוכמה להוריש ככה את הגנים הארורים שלך ואז להתפוגג לתוך המוות. כמה נח.

ואיך אפשר בו זמנית להיות מוחרדת מזה שאת לבד אבל עדיין בלי טיפה כח לדבר את עצמך עם אנשים.

מה אני אגיד לכם. או לי. באמת שנמאס. לא בא לי כלום. שום כלום. אין לי טיפה חשק למשהו בכלל. אני כל כך לא אובדנית שזה ממש מגוחך, אבל אם היתה בנמצא דממה. איזה יופי זה דממה.

איזה פוסט רוסי זה. בחיי. אבא שלי, כוס אמא שלו.

לא שיש משהו רע בקצת רחמים עצמיים. אם את רוצה שהעבודה תעשה טוב - תאלצי לעשות אותה בעצמך.