אדימדומים

ונתחיל במחאה: אנשים, אכזבתם. זכותי לכתוב בצ'ט שמפורסם בבלוג של ג'וני שאני על קו התפר בין יפה ומכוערת, אבל האם זה לא ברור שמחובתכם הבלוגוספרית לצאת במחאה רמה ולומר שאני יפה? וזה בכלל לא משנה שלא ראיתם, לא שמעתם או יופי זה עניין של טעם או כל מיני תירוצים אחרים שאתם מספרים לעצמכם. לא חייבת להיות נפלאה ונהדרת, אבל יפה?? שכל אחד יוריד לעצמו נקודה ויחשוב טוב טוב איך הוא רוצה להתנהג.

חוץ מזה: גל של אופטימיות. מגיע לכם גם קצת מזה. אל תתרגלו, כמובן, אבל משהו טוב קורה.

קודם כל היתה שיחת טלפון עם אידיום. זה לא שיש לה דיעה מוגמרת. היא לטובתי לאו דווקא מבחינת הדרך כמו מבחינת הפירגון. אבל בחייאת. איזה כיף. יש לה כל כך הרבה בעדי וכל כך הרבה אמונה בי.

חוץ מזה כתבתי מכתב לקוזני, החבר ההודי שלי, אחרי שכל התקופה הזאת השארתי את התקשורת איתו לג'וני ופתאום הבנתי שהוא חסר לגמרי את הצד שלי, ונזכרתי שיש לי צד.

וכל השבוע הזה יואבי מלווה אותנו, הדוק הדוק עם ג'וני וקרוב אלי, יוזם כוונים ועוזר לקבל החלטות נכונות ולשמוע אחד את השניה. עם ג'וני הוא מתעקש על העמדות שלי ואיתי הוא חכם. (מכירה אותו. עכשיו הוא נבוך .)

ובסופו של דבר, הרי העניין הזה, הוא לא איזה משהו רק של ג'וני ושלי. לכל מיני אנשים יש כל מיני דרכים להתמודד עם זה.

מדי פעם מגיעים אלי גלים של עוצמה. זה משהו כל כך טוב מה שקורה.

כל כך בונה ואמיתי ונכון.

זה משהו שהוא לגמרי לטובת. לא בהכרח קל או פשוט. אבל כל כך מופנה פנימה.

ואי אפשר לדעת מה יהיה הפתרון ואיזו תבנית תתקבל. ואי הידיעה הזאת טובה ומפרה.

כל כך לטובת האבולוציה והתנועה של הקשר שלנו, לטובת המשפחה.

וזאת אני! (וגם ג'וני המעצבן הזה).

לפעמים (בעזרתה של אידיום) אני מתמלאת שמחה על זה ולקראת זה.

איזה כיף זה תהליך :)

וחוץ מזה, עוד מתחילת הקשר של ג'וני ושלי קיים מוסד שנקרא "זכות חיבוק" ומשמעו שבכל רגע נתון כל אחד יכול לבקש חיבוק ולהענות מכל הלב גם אם אנחנו באמצע ריב או זוועות אחרות. וג'וני הדגיש למחרת שיחת הפרידה שלמרות שישנים בחדרים נפרדים - כל עוד הוא כאן, זכות החיבוק קיימת.

וחוץ מזה אחרון: 56 קילו. ועדיף לי להיות בת ארבעים 56 קילו מאשר בת שלושים 50 קילו.

ויהיו עוד תהפוכות. ויהיה עוד קשה. ויש עוד דרך לעשות. והחלטות לקבל. שלא נדבר על היישום. אבל איזו אופטימיות.