אדימדומים

ג'וני ואני יושבים בסלון, מאוחר בלילה. אני עונה על תגובות לפוסט הקודם.

גריינג'ר שואלת ".....ומה עם האנשים איתם תהיי במערכת יחסים מינית. לא מגיע להם יותר? "

וגרררר מוסיפה: "נכון, זה כאילו בצד השני קיימים אובייקטים שאיתם אנחנו רק רוצים לחוות איזה שהיא חוויה.. ומה אם הם בטעות יפתחו רגשות כלפייך או כלפייך? חלילה... "
(איזו טעות מצחיקה. כלפיי או כלפיי...)

ג'וני: אבל מה באמת אם יתאהבו בך ותשברי להם את הלב? מה אם מישהו חושב שהוא לא מחפש אצלך שורש יתקרב אליך ויחליט שאת השורש שהוא כן מחפש?

אני: לא נראה לי שזה יקרה. אני לא כזה שוס, כידוע....

ג'וני: במכתב אחרי הפרשיה כשכתבתי שלא אעצור בעדך יותר, דיברתי על סוגים של קירבה בין המרכז המיני למרכז הרגשי, ואמרתי שאחת הסיבות שאני מעדיף לא להכנס לזה  [ליחסים קצרים] כי לפעמים היו מתאהבות בי, וזה היה נגמר עם מכתב מאוד עצוב ומאוכזב, וכבר לא הייתי מוכן לשבור יותר לאף אחת את הלב.

אני: אבל זה דברים שלא לגמרי קורים מעצמם. אני זוכרת שכשהייתי צעירה הייתי גורמת להם להתאהב. הייתה שם מנואלה שהייתי מסובבת. זה לא היה "קורה".

ג'וני: והיום, את יודעת שלא תרצי לסובב להם את המנואלה הזאת?

אני: (משתתקת קצת) זאת שאלה קשה. אני במקום אחר היום. מקווה שלא. אבל זה מסוג הדברים שיצטרכו להיבדק תוך כדי.

ג'וני: ומה אם תשברי להם את הלב?

אני: מה זה לשבור את הלב? אתה לא מודה על כל שברון לב שעברת? אני לגמרי אסירת תודה על ג' הפריזר האנושי וכל מה שקרה לי שם.

ג'וני: כן,  יש על מה להודות, אבל לא תמיד בא לי. ולב שבור בגיל 15 או 17 או 25 זה לגמרי אחרת מלב שבור בגיל ארבעים.

אני: כן, אבל גם אני כבר לא בת 25. נראה לי שאני הרבה יותר "אחראית ובשליטה" היום  (  ?)