אדימדומים

אמרתי לו את הדבר הכי בלתי אפשרי שאשה יכולה להגיד לבן הזוג שלה. אמרתי לו שכשזה מגיע לסקס אני נהיית שקרנית ובוגדנית. ששנינו יודעים שאמת חשובה לי. אבל כשזה נושק למיניות אני מתבלבלת לגמרי.

אולי כי ההתנסויות הראשונות שלי היו אסורות והדרישה להסתרה שם היתה מפורשת.

השבוע שוב שיקרתי לו. סתם שקר קטן כמו נמלה ולגמרי מיותר. סיפרתי שאני מתכוונת לעשות משהו שכבר עשיתי. כאילו ביקשתי רשות. הוא הסכים בלי לעפעף. שמונה שעות אחר כך סיפרתי את הסדר הנכון של האירועים. הוא לא השתגע משמחה.

הוא חושב שזה מרגש אותי. שזה חלק מהקיק שלי. האסור. הלשקר. הלהסתיר. לא בפעם הראשונה הוא אומר לי את זה.

אני אומרת שזאת התנייה. לא הנאה. משהו צרוב אצלי שם עמוק.

בכל יתר התחומים אין לי מחשבה שניה. אני לעולם לא אשקר בנוגע לסכומי כסף שהוצאתי או כל מיני דינמיקות מאוסות אחרות שיש בין בני זוג.

אבל כשזה מגיע להתרחשות קשורת-מין אני מסתבכת.

ואני אומרת לו: קבל אותי. קבל שזה ככה. כי כשנוסף על הבלבלה האורגנית שלי, יש את הקנאות (המוצדקת) שלך לאמירת אמת - אני חווה את זה באופן מכבשי. אין לי מוצא. ואחרי שכבר הסתבכתי, אני לא יכולה לספר את האמת כי מעבר לרגישות שלך מזה שעשיתי או לא עשיתי או כמעט עשיתי או דיברתי - נוסף על כל זה יש גם את הכעס והפגיעה שלך על עצם זה ששקרתי.

ואז זה עוד יותר מקשה עלי לפתוח. אני נלפתת בשקרים. נרמסת.

תן לי מרחב עבודה. קבל אותי שקרנית ובוגדנית כשזה מגיע לנושא הזה. תנמיך ציפיות. תן לי לעבוד על זה ולעבד את זה. זה שלי. זה קשור אלי. זאת משימה שלי. זה לא נגדך.

איך אפשר לבקש כזה דבר בכלל. איך אפשר לתת את המרחב הזה למישהו.

לא פשוט.

והקטע הוא שגם עכשיו כשאתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת, ואתה תומך ורגוע, אני עדיין מרגישה שקרנית ובוגדנית.