כשהם התחילו להיוולד, הילדים, ונחשפתי לעוצמת הרגשות והסחרחרה (אני זוכרת רגע מסוים כשהגדול נולד ועוד היינו בבית היולדות בליס והוא היה בן חצי יום, שוכב במיטה שלי, אני קמתי לרגע, היו בחדר אנשים שבאו לבקר אותנו, הוא שכב עצום עיניים ומסביב היתה המולה שקטה ונעימה. ואז אמרתי משהו. סתם משהו. והוא שמע את הקול שלי ופקח עיניים. ואני, כאילו האימהות ניטעה בי בבת אחת. רעידת אדמה עברה על כל מה שהייתי עד אותו רגע, נבקעתי לשניים והרווקות התפזרה ממני. ונמלאתי בהכרה הפיסית שאני, הקול שלי, המגע שלי, זה הקשר שלו לעולם, זה מה שיש לו, לזה הוא מחובר ומזה הוא לא ירפה הרבה מאוד שנים (בעזרת השם. כשזה מגיע לילדים תמיד בעזרת השם). )....
.... בקיצור, כשנחשפתי לכל העוצמות האלה ניסיתי להבין איך יכול להיות שלא היה לזה ביטוי ב"אני-יודעת-כל-ההמשכית" שלי. זו שזוכרת ורואה הרבה מעבר לביוגרפיה הנקודתית. נגיד בחלומות. ולאט לאט, כחלוף הזמן נזכרתי בחלומות בהם הילדים היו נוכחים. כסמל. כתחושה. לפעמים כילדים. כזאת עוצמה לא יכולה להגיע יש מאין. אני מסתכלת עליהם ועולות לי דמעות. איזה נס זה. איך זה קרה. קודם הם לא היו בכלל בכלל ועכשיו כל זה פתאום כאן?
אז כנראה שבכל זאת הם תמיד היו. רק לקח להם זמן להתגלות.
* מוקדש באהבה ליונת (כחלק מההכנות ללידה)
