אדימדומים

בפעם האחרונה שהשתכרתי, גם אז מוויסקי, זה היה לפני שנה וחצי בדייט ראשון עם זוג אחר. חקרנו קצת ביחד את הסווינג. ירדתי שם על חצי בקבוק ואז זחלתי לשירותים שלהם והקאתי. הפסיכופט באופן כללי לעולם אינו שותה. כבר ידעתי שהוא גנב כסף משתי הנשים אבל עדיין האמנתי שזה התחיל ונגמר בזה והאמנתי שהוא רוצה ויכול להחלים ושאני אולטרה סופר הילרית או משהו. לא יודעת מה חשבתי לעצמי. לא היה כלום בסוף עם הזוג הזה למרות שהם היו חמודים והיא במיוחד. הפסיכופט הרבה פעמים מכוער וטיפש מדי (עם "מכוער וטיפש" יכולתי להשלים. זה שהוא פסיכופט, זה מה ששבר אותי בסופו של דבר). היו כל מיני אפיזודות עם כמה זוגות. זה נמשך על פני תקופה. שתי תקופות. אחת לפני שנודע לי כל הארוע. וכשנודע אז בבת אחת הפסיק כל המשחק וההתעסקות בזה. הפסקתי לשלוח לו תמונות עירום שלי כשהוא בפגישות עם לקוחות. הכל הפסיק. שנה הייתי בשוק אני חושבת. ואביב לא הייתה בארץ. רק עם אחי דיברתי על זה בטלפון ועם הפסיכולוגית שלי. כל שאר האנשות לא ידעו כלום. הייתי אומרת שקרה לי משהו נורא ואני לא יכולה לדבר על זה ולא יכולה לדבר על שום דבר אחר. את זה שמעתי את עצמי אומרת כמה וכמה פעמים. לא ידעתי איך להתמודד עם הבדידות של הדבר הזה.

כעבור שנה עשינו עוד כמה גיחות סווינג. וכל הזמן היה האמדי. עד כדי כך שאפילו אחי ביקש שאני אשקול אולי לפעמים לעשות קצת פחות סמים. אבל אי אפשר היה לשרוד את זה סחית. אני לא יכולתי. אולי אם הייתי מצליחה לא לעשות סמים הבלתי נסבלות של זה הייתה מאלצת אותי להעז לעזוב אותו כבר קודם. אולי הדיכאון היה פחות חושך. אבל לא הצלחתי לוותר על החופשים הקטנים האלה.