| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 10/2006
אינדיאנה
הייתי בת שש עשרה וחצי, עישנתי הרבה חשיש, קצת גראס וידעתי הכל על הכל ועוד קצת.
יום אחד קניתי בעשרים וששה שקלים שלושים ושניים כדורים. ששה עשר גדולים וששה עשר קטנים. הכרתי את מי שמכר לי. הוא אמר לי לקחת כל פעם אחד קטן ואחד גדול. זה אמור היה להיות שווה ערך לטריפ. לקחתי אחד קטן ואחד גדול. חיכיתי דקה. לא היתה שום השפעה. לקחתי שוב. ושוב. ושוב.
טיפ קטן למתחילים: אם אף פעם לא לקחתם קודם סמים קשים - עדיף להתחיל בהדרגה.ובסביבה אוהדת. לא ככה.
ארבע השנים העוקבות הן סוג של עיסה. קשה לי לומר האם העיסתיות שלהן נובעת מכך שהתקופה עצמה לבשה גוון עיסתי או שאלו הם רק תאי הזכרון שנמחצו והתערבבו לכדי מחית. במשך ארבע שנים היה נדמה לי שעוקבים אחרי, שהעולם מבויים, שאני רואה רק רסיסים ושמחביאים ממני את האמת.
הבחור איתו חייתי היה בן שבע עשרה. נקרא לו אינדיאנה. גרנו בבית דו קומתי בודד על כביש ראשי. בקומה למעלה התגוררה סבתא רבקה בדירה שלה. ואלה חמשת ילדיה בשמותיהם הלא בדויים: אברהם, יצחק, יעקב, עדינה ויפה.
אברהם נהרג בתאונת דרכים בגיל 21, יצחק עשה מיליונים, שינה את שמו לאלן וחי בסביון, יעקב היה אבא של אינדיאנה. אני לא זוכרת אם הוא מת בקרב אגרופים או מהתקפת לב. יפה חזרה בתשובה וחיה בבני ברק, ועדינה חיה אף היא קומה מעלינו, עם בנה הקטן, בחד הוריות לפני שבכלל קראו לזה ככה.
סבתא רבקה הגיעה ברגל מטריפולי, עם בעלה, כשכרסה בין שיניה. הוא מת בעודו מרצף את רצפת הבית, ולכן היא סירבה לעבור משם, למרות שהיה מדובר בבניין לגמרי ג'יפי בדרך חיל השריון. יצחק-אלן המליונר רצה להעביר אותה למקומות ראויים יותר, אבל היא התעקשה.
אנחנו קיבלנו דירונת חדר בקומה למטה, בלי שירותים ובלי מטבח. היינו משתינים לתוך דלי שעמד בחדר ושופכים את תכולתו בחוץ. כל הקירות היו מכוסים פוסטרים של להקות טראש, הארד קור, ושאר המטאל לגווניו ולגווני גווניו.
בין כל הגולגלות וכותנות המשוגעים על עטיפות התקליטים והפוסטרים של Iron Maiden פקעו החיבורים, השתחררו הפסיכוזות. תקשרתי עם שדים ומכשפות. יומיים שכבתי במיטת הקינגסייז שלנו ממלמלת קטעי הזיות, ראיתי אנשים חומקים דרך קירות, מתהווים ומתנפצים למיליוני ישויות קטנות. היינו יוצאים לרחוב ללקט בדלי סיגריות, ולקטוף צינורות ממזגנים כדי להכין מהם באנגים. היינו מסתובבים באזור של התחנה המרכזית החדשה, שאז היתה בנויה רק למחצה ונזנחה.
אינדיאנה היה מכה אותי. אגרופים לפנים. לפעמים כי היה נדמה לו שנעלם לו בוף. לפעמים אמרתי משהו שהוא לא אהב. אולי הסתכלתי לכיוון הלא נכון. כל כמה דקות הוא היה שואל אותי על מה אני חושבת. באיזשהו שלב התחלתי להכין תשובות מראש. הוא לא אהב אותי חושבת. כסף לא היה לנו בכלל. באותה תקופה התחלתי לעבוד בבנק הפועלים, בסניף באלנבי. איך דווקא בתקופה ההזויה הזו היתה לי עבודה כפקידה בבנק? חודשיים עבדתי שם. היינו רעבים רוב הזמן אבל היו לנו ארבע מערכות סטריאו הכי משוכללות וחדשניות, שהובאו מסדרת פריצות שהוא וחברים שלו ערכו בקיסריה. היתה לו להקה. הוא היה הסולן. בחדר שלנו הוא היה עורך בפני מפגני רוק עם גיטרת מחבט-טניס, מקפץ למעלה למטה ושר בנידנודי ראש כבדים ושרירי פנים מתוחים.
הוא גדל בין חבורות רחוב בלוס אנג'לס. בארץ שלחו אותו ללמוד בבית ספר דתי עד שהוא זיין להם את כל הילדות והם העיפו אותו. הוא היה יפהפה. אהבתי את אינדיאנה. רציתי ללדת את ילדיו, לספוג לנצח את אגרופיו ובשמחה לוותר על כל תחום ומחשבה. היה כיף.
יום אחד הוא אמר לי שהוא טס לחודש וחצי לארצות הברית לבקר את אמא שלו. אחרי שנפרדנו בשדה, דודה שלו אמרה לי שהוא לא יחזור יותר. ככה. שהוא נסע לתמיד. שהוא ביקש לשלוח אליו את התקליטים שלו.
הזדחלתי חזרה לכיכר, למקום בו הכרתי אותו. העברתי עוד כמה שנים בהתמודדות חזיתית עם סמים קלים כקשים. כי מה שלא הולך בכוח, כידוע, הולך בעוד יותר כוח.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: