| 10/2007
נרקוגרפיה - המשך
הפוסט הקודם שכב אצלי בטיוטות למעלה מחצי שנה בעוון חוסר עניין לצבור והתברר שלא רק שהנושא חי ובועט אלא שגם ממש לא אמרתי מספיק. הדרך היחידה שעולה על דעתי בה אפשר לעקוף את הסיסמאות הריקות היא לספר מהניסיון האישי. נכון שהניסיון האישי הוא מאוד אישי והוא רק שלי, אבל אם תהיה לנו גישה להרבה סיפורים של הרבה אנשים נוכל אולי להרכיב תמונה יותר אמיתית מאשר "סמים ונגמרים".
אפילפסיה. 2 התקפי אפילספיה היו לי. מחשיש. לא מסמים קשים. אחד באמצע אלנבי. הלכתי לי מסטולית עם בוף קטן בכיס. הייתי בת 16. עמדתי בתחנת אוטובוס ופתאום נפלתי על הארץ, הרגליים והזרועות נחבטו שוב ושוב במדרכה בלי שליטה. הראש ירד מהמדרכה לכביש. שלפוחית השתן שלי התרוקנה. העלו אותי חזרה למדרכה, הושיבו אותי, נתנו לי מים. הזמינו אמבולנס. קצת נלחצתי מהאמבולנס. בוף בכיס וכל זה. לא עשו לי שום טיפול מיוחד באיכילוב. אמרתי להם שהיתה לי סחרחורת שלא אכלתי, כל מיני שטויות. שחררו אותי ואת הבוף הקטן שלי שכמובן עוד באותו היום המשכתי לעשן אותו.
ההתקף השני היה בלילה, באותה שנה, כשיצאתי מסטולית מביתו של סוחר, ירדתי במדרגות ופתאום זה שוב קרה, כל הגוף בורח לי על הרצפה, נחבט ונזרק לכל הצדדים. שלפוחית השתן נשארה איתנו הפעם. אחרי כמה דקות קמתי והמשכתי ללכת הביתה. מעמידה פנים כאילו כלום לא קרה.
איבודי הכרה קטנים. זה משהו שמאוד קשה לי להסביר. כבר סיפרתי פה פעם שבגיל 16 האהבה הראשונה שלי היתה בחור אלים וקיצוני. מספר פעמים קרה שהייתי לבד בחדר שלנו, עשנתי, לא תכננתי בכלל להרדם אבל אז הקצתי שניה לפני שהוא פרץ הביתה. הוא צעק וצעק ודפק על התריסים ועל הדלת ולא היה לי מושג מכל זה. רק ממש כשהוא היה על סף פריצה לתוך הבית התעוררתי. בשתי הפעמים. אני לא חושבת שזאת היתה שינה. זה באמת היה יותר דומה לאבוד הכרה מודע, אם יש דבר כזה.
טריפ רע. היו לי לא מעט כאלה אני חושבת. הכי קשה בינהם (פתאום אני קולטת שהתחלתי דווקא בשרשרת של חוויות כל כך שליליות. תיכף נראה מה נעשה בקשר לזה). באחד הטריפים הראשונים שלקחתי, אולי השלישי או הרביעי, הייתי עם חבר שלי דאז בבית אימו. הייתי בת 17. היה נדמה לי שאני כבר שנים סגורה בבית חולים לחולי נפש, ושכל המציאות לכאורה שאני מדמיינת אותה כמציאות האמיתית של חיי, קרי: לי ולחבר הזה יש דירה קטנה בת"א, אנחנו מתארחים עכשיו בבית אימו, היא נסעה לחו"ל, וכן הלאה, כל זה דימיונות שווא שאני ממציאה לעצמי בזמן שהאמת האמיתית היא שאני במחלקה סגורה כבר שנים, רק פעם בכמה זמן נותנים לי תרופה שקוראים לה טריפ שמאפשרת לי לראות את המציאות האמיתית, כלומר להכיר בכך שאני בבית חולים. מטריקס. כל הטריפ זיינתי לו את המח: "נכון אני לא משוגעת? נכון אני לא משוגעת? נכון אני לא בבית חולים לחולי נפש?" ובסך הכל גם הוא הרי היה בטריפ, ומבוגר ממני רק בכארבע שנים, הוא אף פעם לא היה בנאדם חם ורך וטיפולי מדי, ואחרי שניסה כמה פעמים להרגיע אותי, אמרתי לו: "אולי נצא החוצה לטיול קטן לנשום אוויר?" והוא ענה לי "איזה טיול? את לא קולטת שאת במחלקה סגורה". אחחחח. זה היה אכזרי מחד אבל מאידך זה איכשהו אושש אותי. לטריפ הספציפי הזה התלוו גם המון תחושות פיזיות לא נעימות. הן היו בוטות ומיניות כל כך שבכלל לא בא לי לפרט. תתארו לעצמכם עד כמה.
טריפ נעים כאלה גם היו לא מעט. אני זוכרת את עצמי שוכבת על ערסל במרפסת בדירה של זוג חברות בשנקין. מסתכלת על תכול השמים ומתמלאת כל כך. הלב עומד להתפקע מאהבת היש. ותחושה חזקה שאין בעולם קטן ואין גדול ואין יפה ואין מכוער ואין מוצלח ונכשל ורק הכל כל כך קיים וישנו וחובק. ואני חלק מזה. חלק מכל היש.
אקסטזי היו כאלה שהיו בהם יותר מדי ספידים. ישבתי וקימטתי לעצמי את הידיים וסחטתי את הלסתות. היו פעמים שדברתי ודברתי ואהבתי והתלהבתי ודברתי ודברתי. תלוי עם מי. והיה גם הרבה סקס.
כל הסמים הקשים כולם כמעט תמיד בסיום היתה לי העדפה ברורה לזנק מהחלון ולמצוא את מותי הטוב. היה לי קשה לסבול את עצמי ואת החיים שלי והרגשתי את הזיוף ואת הנכשלות. נראה לי שאחת הסיבות המובילות לזה היתה שבאמת לא חייתי בשלום עם עצמי באותן שנים. (לא שהיום אני בתור הזהב, אבל לפחות יש איזו הודנה קטנה רוב הזמן).
חשיש אם היו עושים לי "בחירתה של סופי" על סמים והייתי צריכה לבחור רק סם אחד שממשיך איתי בעוד כל השאר נשארים מאחור, הייתי בוחרת בחשיש. ברגע שמתחילים לעשן כל יום כל היום מאוד מאוד מאוד קשה להפסיק. זה לא מדוייק. להפסיק דווקא לא קשה. קשה להביא את עצמך לידי ההחלטה. ההפסקה עצמה לא מלווה בשום תופעות לוואי. יש הבדל מהותי בין לעשן כל יום ולעשן פעם ב. הבדל מאוד מאוד גדול. פגשתי הרבה אנשים שמעשנים כל יום כל היום והם סופר פרודוקטיביים, יצירתיים, תקשורתיים. אני באופן אישי הייתי מגיעה לרמות ריכוז מאוד גבוהות אבל היה מתחדד לי האוטיזם ההתנהגותי שלי והייתי מתקשה בתקשורת עם אנשים שאני לא במאה אלף אחוזים בטוחה בהם (וכאלה שאני לגמרי בטוחה במחיצתם יש כשלושה). לכתוב לא הייתי מסוגלת בכלל. הביקורת העצמית שלי היתה משתקת אותי. ובאופן כללי נטיתי לדחות למחר כל מה שאפשר ותמיד שייכתי את זה למסטוליות ורק בשנה האחרונה התברר שזה לא רק זה.
עוד על חשיש. כמעט כל מי שעישן חשיש באינטנסיביות נאלץ לעבור דרך פארנויות. הפחד של רוב האנשים מתמצת לפחד מהמשטרה שתבוא ותתפוס אותם. אני משום מה נאלצתי לעבור עם זה ייסורים הרבה יותר מורכבים כמו שתארתי בפוסט הקודם. היה נדמה לי שהמציאות מזויפת ושהכל קורה מאחורי גבי.
עוד על חשיש. לשמוע מוסיקה, לפטפט וללהג, לדבר שיחות נפש עמוקות ומלאות התכוונות, לעשן ג'וינט באוטו, לצייר, לשחק שח מט, לכתוב שאילתות לעבודה, לשכב בדשא ולהסתכל על השמים מבעד לצמרות העצים... ועוד ועוד.
אני מרגישה שאין לי סיכוי לתמצת כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה התנסויות לכדי כמה פסקאות. אולי כדאי להוסיף שיצא לי לשבת 24 שעות באבו כביר בגלל 5 גרם מריחואנה שהיו בתיק שלי, ובעיקר בגלל שנמצאתי בדירה בה היו הרבה יותר (אבל לא שלי) וזה לא היה נחמד בכלל וזה לגמרי חלק מהסיכונים.
ועוד אומר לכם שהאנשים שפגשתי בחיי שהיו מכורים לסמים קשים נראו רע רע רע. אבל פגשתי מעט מאוד כאלה.
קבלתי אימייל מאוד מרגש מאחת הקוראות בו היא מספרת על חוויותיה האישיות בתחום הרחבת המודעות בלי שום השקה או זיקה לסמים. להפך. אז נראה לי שגם זה צריך להאמר בפה מלא: ישנן דרכים רבות לחקור את עצמך ואת הכלים שלך ואת המקומות והמרחבים אליהם המח והנשמה שלך יכולים להגיע. בסופו של דבר זה אולי המסע המרתק מכולם אם לא היחיד. ואפשר לעשות את כל הדרך הזו גם בלי סמים. אולי בגלגול הבא.
ועוד משהו: שלא ישתמע לרגע כאילו עשיתי איזו דרך רוחנית ארוכה, ממוקדת ופוקחת עיניים. ממש לא מספיק מכל אלה. במהרה בימינו, אמן.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: