אז רק שתדעו שאני המומה מהמטוטלת הזאת בין יאוש לתקווה.
ואם אתמול חשבתי שאני הולכת לחטוף התקף לב מרוב תחושת אין מוצא, היום אותו הלב ממש מתפוצץ לי מרוב הכרת תודה על התמיכה והערבות והעזרה שמוזרמת לכיווני.
ויש תנועה. יש.
ואופטימיות.
לא תגידו שהדגל חזר לראש התורן, אבל בוא נאמר שהוא בהזדחלות כלפי מעלה.
מה אתם יודעים.
פוצחת מחר בקריירה חדשה בתחום ניקוי הבתים.
נקודת המוצא היא שלנקות בתים של אחרים זה הרבה יותר סבבה מלנקות את הבית שלך עצמך. לא ככה? אל תענו לי, בחייאת.
עדכון ציפראמיל: האם יתכן שכשלוקחים אותו על קיבה ריקה הוא לא עובד ושפשוט חייבים לאכול לפני זה פרוסה עם חביתה וסרדינים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: