| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 11/2006
ch-ch-ch-ch-changes
לג'וני ולי יש חלוקה למחלקות ולצוותי עבודה. המבנה הארגוני של השותפות הזוגית שלנו לא הוגדר מעולם בצורה מובנת אבל בכל זאת הוא ברור מאוד מבלי לפגוע במירקם החי שלו ובשינויים שמתרחשים; ישנה זליגה והזלגה של תחומי אחריות, האצלת סמכויות ועוד מיני שינויים.
למשל, באופן מסורתי אני מחלקת הרכב. כשג'וני ואני התחלנו להיות יחד (בקרוב ישוחרר מהטיוטות הפוסט על איך התחיל הקשר הזה) היה לי רישיון נהיגה בערך ארבע שנים ורנו חמש קטנה ואדומה שאהבתי אותה אהבת אמת. ג'וני לעומת זה היה חסר רישיון. די בתחילת יחסינו יום אחד היה תקר בגלגל. התעקשתי עיקשות רבה להחליף לבדי את הצמיג תוך כדי שאני מאלצת את ג'וני לשבת על המדרכה ממול, מחייך לנהגים החולפים על פניו שקצת בזים לו, קצת מרחמים עליו. תמיד אמרתי שבמקצה האולימפי של חניית נשים ברברס אני לוקחת זהב או לפחות כסף. אני אוהבת מכניקה, מכונות, כפתורים, רעש של מנועים. לא כל כך מבינה בזה אבל אוהבת מאוד. בקיצור, מוסכם עלינו שהיסטורית אמנם אני מחלקת הרכב, אבל מאז שג'וני הוציא רישיון לפני שש שנים, נאלצתי בהדרגה להאציל סמכויות.
יש מחלקות שעברו כמעט בשלמותן לג'וני. למשל במשך שנים ארוכות אני הייתי מחלקת כביסה. כיום ג'וני חולש על התחום ביד רמה.
יש מחלקה אחת שהיא שלי קומפלט מרמת הסמנכ"ל ועד המנקה האחרון. זוהי מחלקת הפקות ואירועים מיוחדים. אני מחליטה מתי הגיעה מועד החופשה ומודיעה על כך. אני בוחרת זמן ומקום. אני מחליטה מאיזה תקציב לגזור את החופשה. וכן הלאה. גם אירועים מיוחדים החל בימי הולדת וכלה בנישואים ובלידות - ההפקה עלי. שנינו לא משתגעים על אירועים. אבל לי יש רקורד בהפקות. לפני חמש עשרה שנים היה לי כרטיס ביקור עליו היה רשום:
"אקסטרימיסטית (זה היה לפני שהייתי אקס)
שירותי הפקה ומעשים טובים"
יש לנו אחד כזה מוצמד למקרר.
בסוף החודש ימלאו שלוש שנים לילד שלנו. אלה הן גם שלוש שנות אימהותי. דעו לכם ששנת הורה משולה לשבע שנות אדם (ארבעים ותשע שנות כלב!). בשלוש השנים האלה אני בגרתי לפחות בעשרים ואחת שנים, שמעתי את עצמי אומרת משפטים שלעולם לא האמנתי שאומר, כמעט בגדתי בילדה שהייתי, ולרגעים אולי היה נראה שערקתי מהמחנה הקודם ויישרתי קו עם עולם המבוגרים המאוס.
לילד ימלאו שלוש שנים. הוא זוכר את יום הולדתו מהשנה הקודמת ומחכה בקוצר רוח לזה המתקרב. בשנה שעברה הייתי באבל, בהלם כללי ובהריון. השנה הכל הרבה יותר טוב וקל ונעים ושלם. לאחר צירי לידה ממושכים ולילות חסרי שינה הבקיעה את דרכה ההחלטה לצאת באירוע על.
הכנתי רשימת מוזמנים. בינהם גם אמא שלי. בתחילה השתעשעתי במחשבה לדחות את האירוע בשבוע כדי שהיא כבר תחזור ללונדון ולא תהיה תקועה לי בתוך כל זה, אבל לא יכולתי. היא מגיעה פעם בשנה ליום ההולדת של הנכד הבכור שלה. פאק איט. אני אתמודד.
לקחתי את יומן הבית המשותף שלנו וכתבתי לעצמי מה אני עושה בכל יום עד למועד הארוע. טלפונים, הזמנות, סידורים, קישוטים, קניות, סידור גינה. הכל. אבל מה יהיה, אני שואלת את עצמי, מה יהיה אם אחרי כל המרתון הזה ירד גשם ביום של המסיבה? חמישים אנשים בסלון? כלומר ארבעים ותשעה פלוס אמא שלי?
ולנושא אחר לגמרי.
למרות ש הקפטן לא יצאה משם מרוצה, ולמרות שאני עצמי מעדיפה עשר מרפאות שיניים על פני מספרה אחת, הספציפית הזו, העונה לשם תומרשף היתה לי נעימה מאוד. יש שם תחושה של אמת ואהבת חיים. וכך קרה שלמרות שקצרתי את השיער בכשלושים סנטימטרים, ועברתי ממצב אוהל סטטי, למצב קירזול רך ונעים, מעטים הם האנשים שיכולים להבחין בכך. מהסיבה הפשוטה שגם אחרי שאני מסתפרת עדיין השיער שלי ארוך מאוד.
נשארו על רצפת חדר העריכה:
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: