אדימדומים

אז ככה:

1. ביום רביעי בעבודה שגעתי את עצמי ודברתי המון

2. כל יום בעבודה אני מדברת המון

3. לא רק בעבודה

4. קל מאוד ליפול לתעוב של תכונה כזאת והרבה יותר מאתגר להגיד: או קיי. אני מדברת המון. יש לי מן מתווה אישיותי כזה שאני עוטה על עצמי. אפשר להתייחס, או לא, לזה שהוא מגיע מחולשה או מצורך בלתי נשלט, השד יודע. אבל זה המצב. וזה לא מוריד כהוא זה מעוצמות אחרות, הרבה יותר משמעותיות שקבלתי על עצמי.

5. אז ביום רביעי דברתי המון בעבודה.

6. בלי קשר לזה היה לי שבוע שלם מלא מחשבות על סקס. אפילו לא על סקס. כי גופים לא ממש מעורבים בזה. מחשבות על מיניות. מיניות כל כך הרבה יותר מעניינת אותי ממין. כבר אמרתי לכם?

7. אז ביום רביעי בערב אמרתי לעצמי: או קיי. בואי נתמרכז חזרה. נפסיק לעשן לקצת זמן. בגינת המחשבות שלי נשתול עצי פרי ונעקור עשבים שוטים.

8. וביום חמישי בבוקר, נעמדתי מול הראי מתוך כוונה להתאפר לקראת העבודה ואמרתי לעצמי: מה נהייה לך, את? כמה אוטומט נהייה לך? ממתי את, *את*, מתאפרת כל בוקר? מה זה זה?

9. לא התאפרתי, לא עשנתי, דברתי קצת פחות בעבודה.

10. קצת. אולי 7% פחות.

11. יום שבת בארבע אחר הצהריים, בעודי לא מעשנת ומנהלת דיונים ארוכים עם הבריאה סביב כל הנושא של כח רצון ושחרור מדפוסים מגבילים וכל זה, אמרתי לבחור הקטן בן השנה ועשרה חודשים שזהו. הוא גדול, הוא אוכל אַם-אַם מהצלחת. ודי. נגמר ציצי. הוא גדול כבר.

12. מי שגומל את עצמו קונה את זכותו לגמול אחרים.

13. הנושא הוא: איפה אני מאפשרת זליגה אנרגטית רק כדי להמנע מעימות עם דפוסים. למשל, התנחמדות והרצון לרצות אחרים במקום ללכת בדרכך מתוך הכרה בצדקת הדרך, תוקף פעיל במאור פנים.

14. תוקף פעיל במאור פנים. בחיי.

15. אבל לא זה מה שרציתי לספר בכלל בכלל בכלל.

16. חזרתי עכשיו מאסיפת הורים. כיתה ב'.

17. המורה פזרה על שלחן קטן חפיסת קלפים של מרלין ובקשה מכל הורה לבחור קלף שמשקף את הרגשתו לגבי הילד ובית הספר והחוויה שלו.

18. אני מתה על דברים מהסוג הזה. זה כמו להמציא סיפור.

19. אבל ברגע שבחרתי את הקלף "לסמוך" והתישבתי איתו בכסא הגמדי, ידעתי שהולך להיות לא פשוט.

20. יושבים שלושה עשר הורים בעיגול בכסאות גמדיים עם קלפים צבעוניים של קוסמים בידיים, באמת אנשים מדהימים. אין לי מילים. מוכנה לשתות קפה ארוך עם כל אמא וכל אבא שנכחו שם. כל אחד מהם מדבר נורא יפה על הפחדים ועל האמונה וממש מרגש. והוצפתי.

21. אני, שלא יכולה לסתום את הפה, שלא יכולה לוותר על להראות כל הזמן כמה אני שנונה, מהירה, קולחת ויאדה יאדה יאדה. אני. העיניים שלי התמלאו דמעות. ודברתי על השיעור של לסמוך עליו, על הילד. לראות אותו לא במיטבו. לזכור את עצמי בגיל שלו. ולסמוך עליו. (הא! גם עכשיו אני מתחילה לדמוע. אני! שאני בוכה פעם בחמש שנים! מה נהייה פה!!!)

22. נכון שכשקוראים את זה ככה, זה כאילו נראה חינני ומרגש. הרשו לי לומר שכל הרגשנות הזאת בעיקר היתה אפעס לא במקום. לכאורה. אבל האם יש מקום להצפה רגשית?

23. ואני אומרת לעצמי: הרי אם לא היה מדובר בך, אם זאת היתה אמא אחרת פתאום מוצפת, הלב שלך היה יוצא אליה. אפילו אם אף אחד מהם לא יודע לצאת לקראת לב מוצף בפתאומיות, תצאי את לקראת עצמך. זה טוב. מאור פנים זה גם, זה קודם כל, כלפי עצמך.

24. באוקטובר אמרתי לעצמי: השנה זאת תהיה שנת הלב. השנה הקודמת היתה שנת מקלעת השמש, והשנה זה הלב. ידעתי שדמעות יהיו כאן. אני יכולה עדיין לצחוק על החומה הבצורה סביב הלב שלי, אבל היא פחות ופחות בצורה וכבר לא כל כך מצחיקה אותי. נדמה לי.

25. את כל זה כתבתי ביום שלישי, לפני יומיים ועכשיו שוב כרגיל הכל אחרת.