אדימדומים

אח שלי, שהגיע עם חברתו לביקור אצלנו למשך עשרה ימים, ראה מה באמת חסר לי, ניגש לחנות בדיזנגוף סנטר וקנה לי רשת. וכך שוקם השלחן.

ותדעו לכם, שכל העולם כולו הוא דימויים ומשלים ועל יד וכמעט אבל פינג פונג! הו פינג פונג! זה לגמרי הדבר הכי אמיתי בעולם. ואין משהו דומה לזה. אפילו הפליפרים הטובים שכבודם כל כך מונח במקומם אפילו הם מחווירים נוכח הפינג והפונג. והג'וני שלי שהוא אליל לא מבוטל בפני עצמו, כשזה מגיע לשלחן.... עם הבקהנד והפורהנד וההנחתות והמסובבות וההרמות...... תודה אלוהים שזימנת לי גבר כזה כי אם היו שואלים אותי במבחן אמריקאי התכונה האחרונה שהייתי בוחרת כנחשבת בעיניי זה "ספורטאי". גברים צריכים עיניים בשביל להתסכל וקצת חוש הומור. זהו בגדול. אבל ג'וני. הוא מפנגפנג אותי עד שאני אשכרה צווחת. הוא תמיד נשאר צעד אחד לפני, תמיד משאיר לי מקום קטן, עוד מאמץ אחד, תמיד זה כמעט כמעט, ותמיד הוא לוקח בסוף. למרות שאני בהחלט טובה בפינגים כמו גם בפונגים.

כמעט בא לי לארגן טורניר. יש פה מחזיקי רקטות? ומי מתנדב לשמור על הילדים? בקיץ זה די קל, פותחים להם צינור בחצר והם מרוצים לגמרי.

והיו יומיים של כל כך קיץ. עושה לי כל כך שאני ממש צריכה לרסן את עצמי לא לפצוח בריצות של אושר. כל כך קיץ. ויש לי לק על הציפורניים לראשונה בחיי. לק שחור. בעטתי בלוק שאני כל כך נאמנה לו של הפריקית בנון שאלאנט ובא לי לחזור להיות סוג של פרחה עם קריצה לכיוון הבוהמייניות. בא לי להיות כל יום מישהי אחרת. הריח של הפריחה של ההדרים משגע אותי. משגע אותי משגע אותי. איזה געש. גועש נפש.

היום ראיתי בחורה בגופיה לבנה כמעט שטוחת חזה, בת 20 בערך. ואם החיים היו משחק מחשב, הייתי עושה רגע SAVE על המשחק הנוכחי שלי, עושה פרסה בכיכר ומאטה לידה בדיוק כמו שכל הערסים שהעמדתי פנים שאני שונאת היו עושים. רק להגיד לה שהיא משגעת בהליכה האדישה הזאת שלה, בשיער הבהיר האסוף שלה, בגופיה המתוחה הזאת. וזהו. אחר כך הייתי עושה LOAD למשחק הנוכחי שלי וממשיכה הביתה בלי לדעת מכל זה. מחוייכת מבפנים בלי פשר.

והרבה אני חושבת על מה שסימון דה בובאר כתבה:

one isn't born a woman. one becomes a woman

יש עומס באוויר. אינטנס. הרבה לקראת. תיכף מגיע משהו כל כך חדש. לשמור אמת. לזכור אותי. זה מה שחשוב. לא להתבלבל. בטח לא לבלבל. בטח לא את עצמי.