| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 4/2007
חמש פיסקאות
אני בחיפושים מורטי זנבות אחר בית. השבוע הבנתי שהגיעה העת להפסיק להתמקד בחיפוש ולהתחיל למצוא. אני נותנת לעצמי שהות עד העשירי למאי.
הייתי היום בהצגת ילדים יחד עם בן השלוש וחצי. הפיל שרצה להיות הכי. היכל התרבות פתח תקווה. כן. חשבתי על כל האימהות (מתוך כ-150 מבוגרים - 12 אחוזים סבתות ו-8 אחוזים אבות - עם מאה אחוזים סלולרי - היתר אימהות) תהיתי מה זה עושה להן כשהציפור כחולת הכנף מהמזרח שרה לפיל האפור שחלומות מתגשמים ושאם רוצים מספיק חזק הכל אפשרי וחברים לא שוכחים. איך הן מרגישות? זה שהן דופקות הופעה, מגף גבוה, מכנס צמוד, וקולר תחרה שחורה לצוואר - רק עושה את הכל עוד יותר עצוב. בכוונה בחרתי לשבת ליד ארוכת שיער. שנהייה שתיים. לא החלפנו חיוך. אפילו לא מבט. בפתח תקווה שולפים מהר. את לא מחייכת לזרות בהצגות ילדים. הילדון מצדו התלהב מאוד מהקונספט של הכיסאות המתקפלים באולם, זו היתה האטרקציה המרכזית עבורו והוא נהנה ממנה מאוד.
אני לא באמת יודעת להישיר מבט לעיניים לעומק של העומק. רוב הזמן אני מסתדרת לא רע, מה גם שרב האנשים מסתפקים בריפרוף. אבל כשאני נתקלת בעומקים של העומקים אני מתחילה בו זמנית לפרפר ולהיות משותקת. נסוגה בורחת ונעלמת לתוך הכלום ההבלי שלי. מלכת הכאילו אני. חכמה על ריפרופים. אני רוצה ללמוד להשאר שלווה ונוכחת גם מול העומקים של העומקים. זו המשאלה הבאה שלי מיד אחרי שאמצא לנו בית. וזה כלל לא קשור להצגה שראינו.
בטיפשותי וחוסר זהירותי סיפרתי לאמא שלי שהזמנתי את ההורים של ג'וני לגור איתנו או בסמוך מאוד אלינו. הם אנשים יקרים ואני אוהבת אותם אהבה גדולה, החם והחמות סרבו בעדינות, מעדיפים את החיים בתל-אביב קרוב להכל, אבל אמא שלי לעומת זה השליכה את הרעיון על עצמה וננעצה בו. כאילו שאם אני מציעה להם אז ברור שגם היא יכולה להזמין את עצמה. או לפחות כמעט ברור. ואני באמת לא מבינה מה כל כך בוער לה להיות סבתא אם היא לא בדיוק גרדה את הפסגות בתפקיד האמא. "נו, אל תשתקי ככה..." היא אומרת לי בשיחת הטלפון שלנו אחרי שהיא מעלה את הנושא הזה.
במרץ 1998, ג'וני ואני היינו יחד חצי שנה, ואני עבדתי כבר שלושה חודשים בעבודה שלי דאז. הקמתי מחלקה להפקת אתרי אינטרנט. זו היתה פעם ראשונה שעבדתי במישרה מלאה ורגילה. היחסים עם ג'וני היו נחמדים, אבל לא היה ברור לי לאן כל זה מוליך ואיפה אני בתוך כל החיים האלה. הייתי בת 27. כבר הרבה פחות יפה וצעירה מפעם. כל הפנימיות שלי הלכה והתקווצ'צ'ה, לא ידעתי מה ואיך אני רוצה, הכל היה קצת מוטל בספק קצת לא ברור קצת לא ידעתי באיזה צבע באיזו עוצמה לכמה זמן. האם זו באמת אני? האם לא הגיעה העת להעז לעשות את הבלתי אפשרי? אבל מהו אותו בלתי אפשרי חמקמק? מה הוא הדבר שאני כל כך רוצה אבל הוא לא כאן ולא שם? ככה התבזתי לי בבליל המחשבות שלי. קצת מוטרדת קצת מבואסת בעיקר מדושדשת.
ואז קרתה התאונה (המוות הרביעי בפוסט המיתות). וזה כל כך הימם אותי. הידיעה שנסעתי לי ופתאום הרגתי בנאדם. השבריריות הזו של הרגע נהייתה כל כך מוחשית. שקעתי ברעד פנים גופי הווייתי ארוך. שבועות. הכל כל כך שביר. וכשנשבר אני יודעת את זה. אין לי צ'אנס לפספס. נגמרה לי הפריבילגיה של לשקוע בתחושה אצילית של ספק החמצה. כשהבום קורה הכל זז. אין מקום לספק, למשיכת כתף, למבט מתפייט, לרצון לא מפונש. נאלצתי להיות מאושרת. להתחייב. הכל כל כך שברירי. עוד שבועיים תמלא שנה מאז התקף הלב של ג'וני. הליכה על חבל דקיק ביותר. קל לי לנשום צלול כשהכל זז ונשבר. התאונה ההיא אילצה לוותר על תחושת העכירות. לנשום צלול גם בימי חול המבורכים והקדושים באמת.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: