אדימדומים

לקראת מה שנקרא "החג" הזמינה אותנו משפחתו של ג'וני להצטרף אליהם על חשבונם לבית נופש כפרי שהם שכרו בפאתי ברצלונה למשך שבוע ימים. היה נראה לי קשה מדי להתרוצץ שם עם הילדים ולא הרגשתי בנח עם ההזמנה הכספית. העדפתי שג'וני יצטרף אליהם עם בנו הבכור ובכך שניהם ירוויחו קצת זמן איכות בלי נשכני תשומת הלב הקטנים שלנו.

וכך נותרתי עם הילדים, מפעילה את שרירי ויקי קנפו שלי.

גיליתי שיש משהו טבעי מאוד בכל האמא-ילדים-אמא הזה. זאת טבעת הדוקה. לפחות למשך שבוע ימים ומתוך ידיעה ברורה שלי ושלהם שמדובר בזמן קצוב מאוד, זה היה קל ופשוט ונכון. גיליתי שלרגע לא הרגשתי מקופחת, בעוד שלפעמים כשג'וני בבית בוחר להתעסק לו בעינייניו הטפלים, מותיר אותי מנסה לשמור על פסון ולהעסיק את כולם, בלבי מתעצם לו קיפוח עמוק וחלול וממצה, עד כדי כך שאני יכולה להתעצבן עליהם כדי לנסות להאיץ את הצטרפותו אלינו. זה נשמע רע. זאת כמובן לא תמונת המצב המלאה אלא רק הבזק קטן מתוכה.

אז היינו שלושתינו וכל יום באו לבקר חברים. זה לא היה יזום או מתוכנן אבל זה היה לגמרי כיף.

התלבטתי בין שלוש נסיעות:

האשראם במדבר - שהיה נשמע לי קצת ממוסחר מדי ובהחלט יקר מדי.

כנס הלהטוטנים - שעדיין היה קצת יקר (כך חשבתי, בדיעבד טעיתי) וחששתי שיהיה עמוס מדי (טעות נוספת)

והריינבו - החינמי או השלם-כפי-יכולתך ושבכלל הוא פנטזיה ישנה שלי שלא באמת יכולתי לוותר עליה. מה לעשות.

וכך ארזתי אותנו ואת האוהל הירוק-כסוף שלנו, העמסתי את הילדים ונסענו לעמק האלה.

הריינבו הוא הדבר הכי קרוב שיכול להיות להתארגנות אנארכיסטית-פריקית. איכשהו הם מצליחים ליישב את הסתירה המצטלצלת הזאת בין המושג "התארגנות" למושגים "אנארכיסטים" ו"פריקים".

הו.

זאת היתה חוויה קשה.

הגענו ביום שלישי אחר הצהריים מוקדמים. הקמתי את האוהל וניסיתי לדחוק בילדים להתלוות אלי לסיבובי הכרות קטנים עם היער ותושביו. הילדים היו להוטים לבדוק את כל המאכלים שהבאנו ולטעום מהם עוד ועוד תוך ישיבה עיקשת באוהל ומריבות קולניות בלתי פוסקות. פה ושם הצלחתי לשדל אותם לגיחות קצרות אבל קושי גדול החל להלום בי. היה ברור ששניהם לא יעזבו אותי לשניה, שום ילדים אחרים לא מעניינים אותם, ואם למשל ארצה לתפוס עץ קטן ולעשות תחתיו קקי, שניהם יעמדו לצדי במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב ינסו להפיל אחד את השני תוך צחוקים פרועים שמתחלפים בבכי בעוד אני מנסה לאמץ את המעיים. ברגע שדמיינתי את המצב הזה, לדמות אקס במשחק המחשב שלי ירדו 30% מה LIFE.

האנשים שהתאספו שם, פריקים הארד-קור ללא פשרות, כך חשבתי. קצת הרגשתי בורגנית משהו. לפחות בהתחלה. קריאות רמות שהתפזרו ביער בישרו על התקרבותה של ארוחת הערב.

כשירדנו למטה, לאזור המרכזי של המדורה סביבה יתאספו כולם, כבר היו כעשרים-שלושים אנשים מפוזרים, מסמנים התכוונות כללית לסוג של מעגל. האש בערה, השקיעה החלה לעטוף את היער. לאט הולך ונמלא המעגל. מאה, אולי מאה וחמישים אנשים. מעגל גדול. הילדים מטפסים עלי שניהם. מנסה בכח להיות סבלנית מאוד. כל תושבי המעגל קמים ומחזיקים ידיים ושרים שיר. שאלתי את גוגל האם הוא זוכר את מילות השיר הזה אבל לא היה לו מושג על מה אני מדברת.

אחרי זה כולם מאממים את האום. בן הארבע שלי התלהב "כמו בגן!". הקטן, שכבר חודש ימים מסתובב גמול משדי אימו, ניסה להלביש צווחות רמות על האום. חייכתי אליו. זה נראה לי חמוד. אום עצמאי כזה, כמו השריקה של הילד ההוא בבית הכנסת ביום כיפור או מה שזה היה שם. עוד קצת ידיים עם כולם ובסופו של דבר, לאחר כשעה בה הילדים מטפסים עלי ללא רחם, מתחילה חלוקת האוכל. לפני זה מתייצב יואב במעגל ומסביר לכולם שיש צינור מים שנמצא בכיוון הכללי "שַם" ושאם מישהו מכיר מישהו שמגיע מעמק חפר שיבקש ממנו לקפוץ להביא צינור שמחכה לנו כדי שנוכל להאריך את הצינור עד למיקום המרכזי.

חלוקת המזון מתחילה. מישהו עובר עם סיר גדול של סלט. אני מכינה את שלוש הקערות שלנו. הילדים אוכלים להפתעתי. כרוב עם מלפפון, עגבניה וגזר. אחר כך מגיע תבשיל עדשים. הילדים אוכלים ואוכלים. אני מתרווחת בדמיוני בתוך עצמי. מצד ימין שלי מחלחלת אלי שיחה על הצבא. היא אומרת לו "אבל יותר בטוח לשרת במשרד". נופלים לי 4% נוספים מה LIFE. אני קטנונית, אני יודעת. אל תבינו לא נכון, כשראיתי קודם לכן ארגז ציוד ריינבואי נושא את הכיתוב הצה"לי "שמונה פיצצות מרגמה" זה בהחלט שיעשע אותי.

מצד שמאל התפתחה שיחה קטנה עם בחורה צעירה. הילדים עניינו אותה, השמות שלהם, הגילאים. החמיאה להם שוב ושוב. אחר כך התפנתה לדבר עם הבחור שישב מהצד השני שלה וקצת מאוחר יותר נפרדה ממני והלכה בעקבותיו.

הילדים סיימו בינתיים לאכול. סביב המדורה מישהו התחיל לחפש גיטרה וכובע. magic hat. בסיום כל ארוחה מי שרוצה מבצע שיר, ריקוד או סיפור והכובע עובר בין האנשים, כל אחד תורם כסף כפי יכולתו. זו הכלכלה היחידה של ההתארגנויות האלה שפזורות סביב כל העולם אליהן כולם מוזמנים, כולם משפחה, כולם אחיות ואחים.

דווקא הבאתי איתי כסף למדורה אבל הילדים היו כל כך חסרי סבלנות שהעדפתי לעלות חזרה לאוהל ובסיבוב הבא מחר לפצות את עצמי ואת הכובע.

הילדים נרדמו די מהר.

נשארתי ערה באוהל שומעת מרחוק אך בבירור את ההילולה שהולכת ונמשכת למטה סביב המדורה. תיפופים וחליל וקולות שירה משגעים ביופיים בשמחתם באהבת החיים שבהם. וקרוב יותר אלי גיטרות ליד מדורות קטנות יותר, התאספויות של בודדים סביב אוהלים ושירה מהוססת של שירים מוכרים. חשבתי לי שאם ג'וני היה כאן בכל מקרה הייתי נשארת לבד באוהל לשמור על הילדים בשעה שהוא היה הולך לנגן ולשיר. ולעשן.

למרות שהבאתי שמיכה לפרוש על רצפת האוהל המירבץ היה קשה. יצאתי להשתין כמה מטרים לתוך העצים וכשחזרתי ישבתי קצת על הסלעים ליד האוהל עטופה בשאל. לא טוב לי. הרוח נעימה אבל לא טוב לי. אולי זאת האכזבה מהשימוש שהם עושים במילה משפחה. משהו שם היה קשה לי. רציתי את ג'וני שיהיה איתי, יפר את הבדידות הזאת, שנלהג ונצחק בשפה שלנו. אפילו להתמוגג מהילדים יותר קל כשהוא נמצא. משפחה זאת מילה טעונה מדי עבורי. הציפיות שלי מה- Gathering גבוהות מדי. ואולי גם חוסר בהירות שמלווה אותי על מה תפקידה של משפחה ומה תפקידן של חברויות. וכל זה צף ועלה והרגיש קצת כמו מגבת כבדה ורטובה על הפנים.

והילדים. היה לי קשה איתם. הרגשתי שזה גדול עלי. לא יכולה לבד עם שניהם בלי שיש סביבנו גירויים שמדברים אליהם. כמו למשל מקור מים. חזרתי לאוהל וניסיתי לחפש את נקודת היש שלי. את התובנה הנכונה. אבל היא כזאת חמקמקה, הזונה. כל הזמן היא שם ורק כשאני מנסה להישיר אליה מבט פתאום היא נעלמת. כמו הריינבו, כמו קשת בענן, שאם תנסי להתקרב אליה היא תתרחק ממך. אמרתי לעצמי: "אם אני אשחרר את הילדים, אם הם ירגישו שהם יכולים הכל, אולי בהתנהגות שלהם יהיה יותר חופש" על משקל משפטו של מרמיט "כשהעין השלישית שלי נפתחת, העיניים שלה נעצמות". חפשתי את נקודת המשען הפנימית שלי וכל מה שיכולתי ללחוש לעצמי היה "בואי נראה מחר. אולי הכל יראה אחרת. תמיד את יכולה לחזור הביתה וגם הג'וני שלנו אמור לנחות לפנות בוקר".

בעודי משוטטת לי בתוכי אנה ואנה תרה אחר משהו צלול בתוך העכרורית שמעתי חבורה קטנה של שלושה בחורים חולפים במעלה השביל בדרכם חזרה כנראה מהחינגה לאוהל שלהם. צחוק פרוץ ומתגחך של בחורים צעירים שעישנו יותר מדי. קרעי משפטים. "(גחחחח גחחחח)... אמרתי לה כאילו אני מלך: "התרצי לבוא איתי?" ... (גחחח גחחח גחחח)... כאילו אני מלך....(גחחח)" ומישהו עונה לו " (גחחחח גחחחח גחחחח) היית צריך להגיד לה, אחותי, מה זה, יש לך שם גופרית? נשארה לי רק עצם מהיד!" גחחח גחחח גחח כללי רועם וחזרה שוב על השורה הזאת בכמה ורסיות.

נעלבתי. עוד 50% מה LIFE נשמטו לי בבת אחת. קודם כל כי היה נראה לי שמדובר בבחורה החמודה שישבה לשמאלי בתחילת הערב ושהלכה אחרי הבחור שישב לצדה. דבר שני, אם אנחנו משפחה וכלנו אחים, וזה סבבה סקס במשפחה, כלומר לא תוכלו להפיל אותי עם זה, אבל ככה לסתלבט ולהוזיל את אחותך שהרגע התאנטמת לך איתה? לסתלבט על מיצי הכוס שלה שהם חומציים מדי עם החברים המסטולים שלך?

התבאסתי כל כך שהפסקתי לחפש את נקודת המשען הרגשית-מחשבתית שלי ושקעתי בהאזנה לשמחת המדורה הגדולה במורד השביל. בסופו של דבר נרדמתי כנראה כי בשש בבוקר הקטן כבר ישב לידי "אמא, בואי! בואי!". לקחתי את הכלים שלנו מהארוחה של ליל אמש העמסתי את התינוק על המותן וירדתי לאזור המרכזי. פה ושם היו פזורים תלתלים מבצבצים מתוך שקי שינה. פה ושם קריאות של ילדים קטנים משכימים. הלכתי בכיוון ה"שם" של צינור המים בכוונה לשטוף את הקעריות שלנו אבל אחרי מאתיים מטר של טיפוס במעלה ההר ללא זכר לקצה צינור הסתובבתי לאחור. הרגשתי את ג'וני שלי נוחת בנתב"ג מקצר מרחקים לכיוון הבית שלנו. היה לי קצת נעים וקצת חששתי. ניסיתי למשש את קצוות התחושות שלי לבוקר הזה.

ואז התגנב אלי משב שרבי ונחוש. תוך זמן קצר החום יהיה טוטאלי. 15% נוספים מה LIFE שלי התבזבזו מיד והתחלתי להתקדם לכיוון האוהל. בן הארבע כבר היה ער. ניסיתי לשחק איתו קצת טאקי אבל הקטן הפריע. אמרתי לו שאבא בטח תיכף כבר בבית ושאלתי, בהיתממות מה, האם הוא רוצה שנחזור. תיק תק פרקתי את האוהל ודחסתי את כל הדברים שלנו לתוך האוטו בערבוביה. בתשע כבר עזבנו את אחרוני שבילי העזים, לוחצים על הגז צפונה צפונה צפונה, בוב מארלי מעלה לנו לאט לאט את הצ'י האומלל.

נראה לי מגניב ריינבו. באמת. המילה האחרונה שלי בתחום הזה טרם נאמרה.