| 4/2009
דחיינות
תארו לעצמכם שאתם מתכוננים לקראת שיגורו של טיל, בכריזה נשמעת הספירה לאחור ואתם נדרכים ומביטים לכיוון הרמקולים: "חמש, ארבע, שלוש, שתיים אחת..... אפס..... מינוס אחת... מינוס שתיים... מינוס שלוש....." בהתחלה אתם מחייכים, אחר כך מתרגזים, אחר כך חוזרים לעניינכם. אבל כשאתם בחודש עשירי, והרחם שלכם כמו אמסטף מורעב, רחם מפלדה, נתפס בעובר ולא מרפה, קשה לחזור לעניינכם. ואני כבר באובר של חמשה ימים.
זה די שיבש את דעתי בימים האחרונים מכמה סיבות. קודם כל אמא שלי אמורה לנחות בסוף השבוע הקרוב אצלי, ואני תזמנתי את זה ככה שהיא תגיע עשרה ימים אחרי הלידה (ועוד הנחתי בתמימותי שאני אלד לפני הזמן). חוץ מזה, באופן כללי, אני עם לחץ דם בקרשים (59/96, למתעניינים) וזה לא עושה את הכל ליותר קל. הצרבות - צרבות, הסירבול - סירבול, הלחץ והמתח בבטן התחתונה - לא פיקניק של יום העצמאות.
וכן. אני מעדיפה שלא ללדת ביום העצמאות. מספיק זה שהבן הגדול שלי כמעט נולד בכ"ט בנובמבר, ואיכשהו הצלחתי לדחות את זה בשעתיים וחצי והוא החליק ל 30/11.
הייתי די מתוסכלת להנאתי מכל ההתמהמהות הזאת, שבהתחלה בידחה אותי ובסוף חדלה. ואז אתמול הלכתי לאתר שאני לא מבינה איך גידלו ילדים לפני שהוא הוקם. לאתר (שהוא מעין פלטפורמה לתוכן שנכתב על ידי גולשות, כולל בלוגיה וכל מיני פורומים ודיסקוסים) קוראים "באופן טבעי" והוא מרכז את כל המידע שאני צריכה על כל דבר בעולם שקשור להורות וילדים ושלל נושאים אחרים. זה האתר היחיד מהסוג הזה שאני מבקרת בו ולעולם לא כותבת אף מילה. כל שאלה שיש לי כבר נשאלה ויש עליה הרבה תשובות מפורטות.
אז אתמול שאלתי את מנוע החיפוש שלהם על שבוע 41 בהריון ומיד קבלתי עמוד מלא בסיפורים אישיים ודיאלוגים. קראתי קראתי קראתי ונרגעתי. נזכרתי שבאמת "השבוע הארבעים" הוא איזה נתון סטטיסטי לא מחייב. הסטטיסטיקה מטבעה חלה על הכלל ולא על הפרט. התינוקי הזה, אינשאללה, ייצא לאווירו המזוהם של העולם ברגע הנכון. אין סיבה לזרז את התהליך הזה. אין סיבה לחשוב שאני מאחרת. הכל בסדר. הרופאים ממליצים בשלב הזה על בדיקות אחת לשלושה ימים, ועם זה אני משתפת פעולה. הולכת לבדוק שהדופק שלו תקין, שהכל בסדר איתו שם, למרות שאני מרגישה אותו מצוין בתוך הבטן. כל עוד הוא לא במצוקה, כל עוד כמות מי השפיר תקינה - אני אתנגד להתערבות וזירוז.
והיתה שם, באתר, מישהי שילדה בשבוע 45! זה עוד חודש! אמא שלי תספיק לבוא ולנסוע חזרה.... אמאלה.
ואידיום היתה כאן עם הרומני והעמיסה לי את המקרר בכל כך הרבה אוכל טעים מעשה ידיה שרק פראיירית גמורה תלך ללדת בזמן שבמקרר שלה יש כאלו מטעמים. אלופת עולם. (היא לא מרשה לי להגיד "מלאכית").
היום בקשתי מג'וני שיוותר על העבודה וישאר בבית, ואני עצמי ישנתי כל היום כולו, בזמן שהוא טאטא, שטף, סידר, אסף מהריצפה, כיבס, תלה, הוריד, קיפל, היה עם הילדים, לקח לחוג, לקח לחברים, החזיר, חיבק ונישק אותי. לי אפילו לא היה כח לקרוא. רק ישנתי וישנתי. בעצלתיים קמתי מהמיטה בשבע בערב כדי לחמם לכולם קצת מהאוכל שאידיום הכינה.
עוד לא אבדה תקוותנו.
ובכלל הטריגר שלי לכתיבת פוסט היה דווקא זה. אולי בפעם הבאה.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: