| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 5/2008
הבטן הרכה
בהמשך לפוסט הקודם, ומתוך לופ של מחשבות על מראה חיצוני ודיכוי חברתי של נשים, חזרתי שוב למסקנה המעיקה אך מתבקשת שלהלחם בעצמך יותר כואב מאשר להכנע לתכתיבים חברתיים. ולמה שאני מכל האנשים אלחם בעצמי? אין די אחרים שמשלימים את המשימה החשובה הזאת בנאמנות ואדיקות?
אז הנה אני. לאחר חמש שנים של הנקות והריונות, שב גופי לחזקתי ולו לכאורה (כי הרי מי יש לו חזקה על משהו בכלל? ועוד על חומר? ודווקא הגוף שכל כולו מטרתו היא בלאי וכליה?). והחלטתי לרזות. אפילו לא לשאוף לחזור לחמישים הקילוגרמים השאננים שהיו בצורה די מובנת מאליה מנת חלקי כל השנים. אבל משהו. כי שמתי לב שאני עולה בהתמדה והנה כבר 61. (הולך להיות לנו פוסט משמים יש לי הרגשה).
אני לא בנויה לריצות למרחקים ארוכים. אני ספרינטרית. תנו לי יעד. תקציבו לי זמנים. אני חיית דד ליינים. אולי להפך. דד ליינים הם חיית המחמד שלי. אני לא אשב על ערימת מזון להפריד את הפחממות מהחלבונים, לא אספור מולקולות ואטומים בכל פרוסת לחם, לא אחשב את עצמי עד צאת הדעת ממקומה. לא בנויה לזה.
וכך גיליתי שהחלטתי להפסיק לאכול.
כל פעם אני מגלה מחדש כמה קל לי להשיל הרגלים. כמה קשה להגיע להחלטה וכמה קל היישום. כדי להקל על עצמי את הפסקת האכילה הזאת חזרתי לעשן סיגריות. לא לדאוג. זה הרס עצמי קונסטרוקטיבי.
אני יודעת שזה נשמע נורא וגם אני בטח הייתי מזעזעת וכותבת כל מיני דברים. אבל. קודם כל, למשמיצי השיטה: עשרה ימים ואני כבר על 57.3. הכי עובד בעולם. דבר שני, בגלל שמיד הופעל עלי לחץ מאסיבי נעתרתי ואני אוכלת קצת. כל יום משהו קטן מקמח מלא והשאר פירות וירקות. בכמויות קטנות.
הללויה.
אני נהנת מההשתלטות הזאת על החומר ולראשונה בחיי מבינה את הטריפ האנורקטי. לא שאני שם. ממש לא, לא בגילי המופלג, יש גבול לנלעגות. אבל פתאום ההיי מאוד ברור לי.
חבל שאני לא יכולה לעשות התעמלות. אני פוחדת שאני אחטוף שבץ מרוב שיעמום אם אני אנסה להתמסר לפילאטיס. אני צריכה ספורט תחרותי. דם, זיעה, דמעות. חפשתי איגרוף אבל לא מצאתי בכל האזור. חוג איגרוף היה מסדר אותי. אולי.
ולאור כל ההתפתחויות האלה הלכתי לקנות בגד ים וגם חזיות חדשות, כי מאז הפסקתי להניק מורגשת אצל כוחותינו נסיגת חזה קלה. ולא האמנתי. ואני עדיין לא מאמינה. שבגד ים עולה 400 ש"ח???? חזיה עולה 200???? למה? הם ארוגים מנימי נשמתם של פיות ומלאכים? איזה חומר יקר, איזו עבודה מאומצת הושקעו בחתיכות בד האלה שמצדיק כזה מחיר עבורם?
ושוב מרחו לי לק שחור. ואת סוף השבוע הזה אנחנו נבלה בים, במסיבת חתונה של חברה קטנה, אחות של קוזני, החבר ההודי שלי. אוהלים וילדים על חוף הים. (אה! לא סתם פצחת בהרזיה! היה לך מומנטום ממנף... לא סתם שרפת כסף על בגד ים.... אההה.... )
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: