תכתבי מכוער, אביב אומרת לי, אל תפחדי לצאת מכוערת ואל תפחדי שהכתיבה שלך תהיה מכוערת. וזה נשמע כל כך צלול וברור ויפה. כי אין באמת כיעור. יש רק יופי של אמת.
ואתמול הלכתי למות מרוב שלא הרגשתי טוב. אולי בגלל שערב קודם לכן שתיתי עם אביב מרטיני על גבי האנטיביוטיוקה שאני לוקחת. אבל אולי בגלל שהאקס מצא אתמול דירה ונראה שאני אשאר בבית הזה בו גרנו. וכל כך לא הרגשתי טוב שאפילו נבהלתי שזה פיסכוסומטי ושבתוכי אני עצובה ומבוהלת ורק מהפוזה שלי אני נשארת שמחה, כל כך נבהלתי מזה שהגוף היה לו רע, וכולי התמלאתי כובד, הופכת והופכת להבין מה אני מרגישה. להבין. עם הראש.
האם אני עצובה. איך אפשר בכלל לדעת. וגם הנטייה הזאת להתבטל מול אנשים שמרגישים שיש לי תוכן מעבר למה שפוגש את העין. מה זה זה. מהדברים שמשאירים אותי ארבע עשרה שנה. מה זאת הכמיהה הזאת שיאמינו בך. וגם אביב. שמאמינה שאני יכולה יותר. והדבר הבא שאני חושבת עליו זה אבא שלי. וכשזה זולג לפסיכולוגיות בגרוש אני מתנתקת. די. כמה נמוך אפשר לחפור.
האם אני עצובה. איך זה יכול להיות שאני סוגרת פרק כל כך ארוך בלי להזיל דמעה אחת אפילו. עזבי. נגיד שאת לא עצובה. נגיד שאת באופוריה. לא תמחי דמעה על משהו שכמעט היה ולא נהייה. לא נהייה אולי כי לא איפשרת. אולי כי אף פעם לא ידעת לריב. כי נמנעת מעימותים. מנעת את עצמך מעצמך. מהפחד. כי לא ידעת לבכות ולכעוס. כי פחדת להכנס למים והעדפת להסתכל עליהם בעין בוחנת ולתאר את יופיים. במקום להירטב. כי את לא מהנרטבים. את מהשולטים במצב. ואת חלום שמתגשם. את בשליטה. ומי שנכנס למים נרטב. הופך מים. לא רק זה. כי יש מישהו שמאמין שיש בך מעבר למה שהעין רואה. אז עכשיו תתחילי לריב ולבכות? לא. את תשארי במעבר למה שהעין רואה. חוף מבטחים. אבל לא גומרת.
את לא בוכה. את לא רבה. את לא דורשת. לא מקנאה. לא מגיע לך יותר. את נשגבת. משמרת את מראית העין. כי אין לך אומץ להתלכלך באנושיות הזאת.
הבנתי שגם אנשים שקוראים פה הרבה זמן לא קולטים איכשהו שארבע עשרה שנה הזדיינתי רק עם הגבר האחד לו הייתי נשואה. שלוש פעמים התפתתי להרפתקאות חוץ מסגרתיות שלוו בדרמות מצד האקס משך חודשים ארוכים. אבל לא הזדיינתי עם אף אחד אחר ארבע עשרה שנה. למה זה כל כך חשוב לך? למה שוב ושוב את חוזרת לנקודה הזאת. את לא צריכה לא להזדיין עם אף אחד. בדיוק באותה מידה שאת לא צריכה לא לריב ולא לבכות ולא לדרוש. אין בית משפט. אין שופט שאומר לך: הצלחת. את לא אשמה. משוחררת.
ההריון האחרון, לפני שלוש שנים, קרה בעקבות התפרקות חוץ מסגרתית כזאת. כמו בכל פעם כשנדלקתי בחוץ מיד עלה מפלס הסקס גם בבית. והתעברתי. אבל הדרמות כבר היו בשיאן. עינויים איטיים ויומיומיים. לא סולח ולא סולח. לא נחמד. לא מקשיב. לא צוחק איתי. כבד כבד כבד. ככה שמונה חודשי הריון עד ששנאתי אותו. עד שוויתרתי עליו לגמרי. הרבה קודם וויתרתי עליו. אבל אז משהו נשבר בעומק. אני סוחבת את הבן שלך בבטן, סעמק.
ובחודש התשיעי הוא השתנה. הרפה. חזר להיות נחמד. כאילו שב הביתה לקראת הלידה. לקח לי קצת זמן לקבל את זה בחזרה. כמה ימים אולי עד שהפשרתי גם אני. עד שיכולתי להכניס חזרה את החיוכים, לשחרר את הכיווץ. שמונה חודשים זה הרבה זמן בשביל זוג שלא רב. וגם אז לא רבנו. לא כמו שזוגות רבים. לא מתוך קירבה. וכשראיתי איך הוא יכול ככה לקחת את זה ממני ואז במחי החלטה להחזיר לי את זה, את מה, רגע, את מה הוא לקח והחזיר. את החום. את הרוך. לקח לשמונה חודשי הריון והחזיר בתשעי. כל כך במחושבות. מה זה. כל כך מתוך החלטה שרירותית. כמו להגיד לילד שילך להרגע בחדר. אבל שמונה חודשים. ובהריון.
שם. שם אני מרגישה עלבון. כועסת. לא מחליקה.
אביב אומרת: ואחרי שסיימת לכתוב אל תפרסמי. תחכי. תני לזה עוד.
נו באמת. עד כאן, אביבי. את אמנם מזהה שיש בי תכנים מעבר, אבל עד כאן 
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: