| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 6/2006
...
הו שופט, ארור! בן מוות!
עוד עיני אותך תראינה
מתפתל, גוסס, גווע,
ודמך שותת לנצח.
מתוך אנתיאה בתרגומו של דן אלמגור
במשך לא מעט ימים ברציפות קראתי את הבלוג עוכר השלווה של אנתיאה. במשך הימים האלה הסתובבתי כסהרורית, מותחת את גבולות ההזדהות עם אשה שלא ראיתי מעודי.
קראתי את הבלוג ולא עצרתי להגיב. חשבתי לעצמי שקודם אקרא את הכל ואחר כך אכתוב לה מייל או תגובה.
וחלפו כבר יומיים מאז שסיימתי את הקריאה. ואין לי דרך לארוז את התחושות שלי במעטפת מילים.
ג'וני שלי, שהוא יותר פמיניסט מרוב הנשים שפגשתי בחיי, אמר: אני רוצה לעזור לה. אני רוצה ללכת לחלק פליירים במקום העבודה של אמא שלה, אצל המשלח.
ג'וני שלי אמר: אנחנו מכירים אותה. או אולי אני מכיר אותה. וגם אם לא - אז כן.
אני רציתי לחבק אותה ולבכות איתה.
מה זה אומר, זה שאני מרגישה בכזו בהירות את התחושות שלה? שהיא כותבת מוכשרת? שהיא מיטיבה לתאר ולהעביר את החוויה שלה? שיש לי הענות גדולה להזדהות עם מקרים של ניצול מיני, של אונס, של קורבנוּת? לא יודעת. אני יודעת רק שאני שפוכה שם איתה על המזרון הזוגי, בהיבהובי הכרתה.
נוכחתי (נוכחות בשר ודם - לא רק הזדהותית) בסצינות דומות. לא חריפות כאלה, הייתי צעירה הרבה יותר, הרבה הרבה יותר צעירה ממנה. ובוודאי פחות חכמה ואמיצה. הרגשתי גועל מתמשך אבל נהנתי מחציית הגבולות. באותן שנים ההרס העצמי שלי היה קונסטרוקטיבי.
אני זוכרת פעם אחת, בגיל 14, הלכתי ושאלתי את הבחור (בן 25) שהיה איתי ערב קודם, ושממנו נותרו לי למחרת בבוקר רק קרעי חיזיונות, שאלתי אותו: "מה היה שם? אני רק זוכרת תמונות בודדות, אין לי את הרצף". והוא ענה: "אפשר לחזור על זה עוד פעם הלילה". אני זוכרת באותה תקופה, חבורה של בני טובים מסביון, ואני בחדר של אחד מהם, והם באים ויוצאים בזה אחר זה. אבל אותי לא סיממו. לא הם. אותי סיממו מהבית, ולא סיממו אלא סימאו.
אני גילגול של הילדה שכל הבסיס שכב איתה, אף אחד לא ידע שהיא קטינה, אף אחד לא חשב שמשהו לא בסדר.
רק שלא היה בסיס צבאי. היה את הגברברות האזרחית. גם אני שיקרתי לא פעם בקשר לגיל שלי, אין פשוט ומתבקש מזה.
בקלות אני משליכה את עצמי למזרון הזוגי, לצידה של אנתיאה. בלאו הכי חוּללתי פעם אחר פעם. לפחות שהיא לא תהיה לבד.
ולך, יקירתי, אחות שלי, שני דברים לי אליך:
האחד - לגבי החיבוק לאשת המשלח. קשה לי עם המעשה הזה. למרות שהוא ללא ספק מתוייק בתיקיית המעשים הגבוהים והבחירות הנעלות, קשה לי עם זה. גם אם הוא היה משלח אותם לעברי ולא לעברך, והיית מחבקת את אישתו, גם אז היה לי קשה. קל וחומר כשבך עצמך מדובר.
והשני - למה, לכל הרוחת, למה למה למה עבדת בקק"ל??? ק ק " ל?
אני אוהבת אותך, אהבה צלולה ונקייה. בלי שום מאמץ או אילוץ. קבלי ממני כוח.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: