| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 6/2007
כולם ביחד לפי הקצב
באמת שלא התכוונתי לכתוב על זה; יש נשים חכמות וכותבות, חדות ובהירות שכתבו על זה מספיק. אבל אז יצא לי לשרבט איזו תגובה (לא אקשר, זה בלוג מהבהב, לא תמיד נוכח) והבנתי שאני רוצה לומר את דעתי:
היסטורית, יש לי בילבול עם כל הנושא של התוקף והקורבן. ברגע שכולם עטים על התוקף הוא הופך קורבן. ובכלל עצם תקיפתו חייבת, כך נראה לי, לנבוע מקורבנוּת עבר.
הייתי שמחה לראות בסופו של דבר את קצב יושב בבית כלא ולו בכדי שיהיה איזה מסר ברור. ברמה ההתנהגותית. (וזה במאמר מאוד מוסגר, כי כשלעצמי אני מתנגדת לענישה ולכל השיטה האנאכרוניסטית הזו בכלל).
אבל.
כולנו מכירות
ומכירים את הגברים "האלה". הם לא יכולים להעלים את עצמם מתחת לשטיח.
התנהגות מינית כזו היא שקופה וגלויה. מי שבא איתו במגע יומיומי לא יכול
היה שלא לראות ולדעת את זה.
מה אכפת לי מאיש אחד יהיה תפקידו רם ככל שיהיה וסירחונו עז ככל שיהיה, אם המושב כולו נגוע? הם כולם קיבלו אותו, קידמו אותו, בחרו בו. כולם הרכינו, העלימו, ציחקקו, חששו. כולם שיתפו פעולה. בליכוד. במשרד הבינוי והשיכון. במשרד העבודה והרווחה (רווחה, חה!). במשרד התחבורה. משרד התיירות. במשרדו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו. ידעו ושתקו. בכנסת.
הם כולם מטונפים. אין "לא ידענו" פשוט אין. אין אין אין.
רב הזיגזוג. אתה
אף פעם לא רק בצד אחד כשאתה תוקף; אני מוכנה לקבל את זה שיש לו פגיעה עמוקה, הוא פגוע, לא מטופל ולכן הוא פוגע. אבל הם? האילמים השותקים?המקדמים? אלה שהכשירו אותן
עבורו בהחרשתם? מה הם אומרים?
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: