| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 7/2009
לשבור את הגלים
לפני המון שנים לדנה מודן היתה תכנית אירוח ובאחת הפעמים התארחה שם הציירת מרים כבסה. שטופת ג'ק דניאלס היא אמרה: "כולם שונאים נשים. גברים שונאים נשים, נשים שונאות נשים, הומואים שונאים נשים. רק לסביות אוהבות נשים".
אני חושבת שמצבו של השמאל בישראל די דומה, רק קצת יותר גרוע.
בימין שונאים את השמאל, במרכז שונאים את השמאל, הערבים מאוכזבים מהשמאל ויותר מכולם השמאלנים נהנים לשנוא את השמאל. מה יש להם? איזה מין טרנד זה?
אני קוראת את העדויות מהטבח בעזה של החיילים שרואיינו על-ידי "שוברים שתיקה" ופתאום אתמול נפלה עלי הכתבה על ההתעללות בחיל השיריון וכל זה קצת התערבב.
אפעס מובן מאליו. הרי אנחנו מדברים פה על צבא. לא על סאמר סקול. נראה לי שבכל צבא בעולם יש מנהגי התעללות של דרגים בכירים בדרגים נמוכים, גם ברמה הפיזית ובעיקר ברמה הנפשית. נראה לי שבכל צבא בעולם יש חיילים שבעת "מלחמה" מתעללים בחסרי אונים. זה, כמובן, רחוק מלתת לתופעות האלו איזושהי לגיטמציה אבל זה המצב וזה הבונוס הקטן שכל צבא טומן בחובו.
כמה מחשבות שעלו לי בעקבות קריאת העדויות (טרם סיימתי את כולן אבל קראתי לא מעט) ובעקבות תדריך בלוגרים ששוברים שתיקה קיימו לקראת הפירסום:
העדויות של החיילים הרבה פחות נוראיות מעדויות הפלסטינים. אני חושבת שזה נובע בעיקר מכך שאלו שממש פשעו כנגד הפלסטינים אין להם שום צורך להתוודות. אין להם תחושת אי נוחות מודעת כלפי המעשים שלהם. להפך. הם "עם ישראל חי" בכבודו ובעצמו. הם גאים במורשת שלהם ומדפיסים אותה על חולצות.
המראויינים הם אלו שמשפילים את מבטם. זזים באי נוחות. הם לא שמאלנים (במובן השמאלני של המילה  ). הם רחוקים מפצפיזם. הם פטריוטים לא פחות ממטקבקי YNET הבלתי נלאים. הם לוחמים. "טובי בחורינו יפי הבלורית" והם כנראה לא הצליחו להטמע בתוך אחוות הלוחמים המעופשת. הם מנסים לשמור על צלם אנוש בתופת. לוט בסדום. האם באה להם הקלה מההתוודות? ומה יעשו בטבח הבא? כשכבר יידעו שלעולם לא יצא מהצבא הזה תחקיר עומק על ההתנהלות בשטחים? על המדיניות של הצבא ועל ההתנהלות בשטח ועל זריקות העידוד מצד הרבנות הצבאית שהאיצה בהם לראות עצמם כבני האור הנלחמים בבני החושך? מה אמא ואבא שלהם ימליצו להם לעשות עכשיו, אחרי שהם ראו והבינו וסיפרו? לשתוק ולירות?
בתדריך של שוברים שתיקה היו בעיקר בלוגרים גברים, כמובן. חלק ניכר מהשיחה נסובה סביב איכות הפצצות, ההבדלים בינהן, פצצה כזאת עם רמת דיוק כזאת לעומת פצצה אחרת עם רמת דיוק אחרת. איזה בנים הם. לא בטוחה שלפלסטינים משנה מה רמת הדיוק של הפצצה שהחריבה להם את הבית. זה שיש פצצות לגיטימיות יותר ולגיטימיות פחות נראה לי עיוות כשלעצמו. כל כך עדיף להיות טפשה ונאיבית על פני מציאותי ומפציץ בפצצות הנכונות.
וזה מתקשר יפה לכתבה על ההתעללות של המפקדים בחיילים, לא? כי המורשת היא אותה מורשת. זה לא באמת מפתיע. אבל קלטו איזה קטע: הטוקבקיסטים מזועזעים! הם לא מטילים ספק, הם לא חושבים שזה איזה תפוח רקוב, איזה שטינקר אפס, שמאלן נגוע שמסגיר את אחוות הלוחמים השיריונרים. לא! הם מזועזעים. הם שמחים שהאמת יצאה לאור. הם חושבים שאפשר לטהר את הנגע, אין דבר שקצת מחבוש והורדה בדרגה לא יכולים לפתור. הם שמחים שיש את החייל האחד ההוא שהצטלם והלך לעיתון. גאים בו.
ניסיתי לחשוב על איזו אדפטציה נשית למצב הזה. מה נשים היו עושות בחברה מקבילה בה היו רוצות "לחנוך" נשים אחרות. איכשהו נראה לי שזה לא היה קורה.
ואתם יודעים מה עוד נחמד? מה שכתבו היום על "חוק הנכבה":
"בהצעת החוק החדשה - בניגוד לנוסח
המקורי - לא נקבעו עונשי מאסר למצייני הנכבה, אך נקבע איסור על גוף מתוקצב
או מוסד ציבורי הנתמך על-ידי המדינה להוציא כסף לשם ביצוע פעילות שיש בה
"שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; שלילת אופיה הדמוקרטי
של המדינה  ; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של אויב או של ארגון טרור נגד
מדינת ישראל; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור ופגיעה בכבוד דגל המדינה או
בכבוד סמל המדינה"."
בפיסקה הזאת, בקונטקסט בו היא נכתבת ומפורסמת יש כל כך הרבה פגיעה ושלילה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, וכל כולה של הפיסקה הזאת היא הסתה אחת גדולה לגזענות, לאלימות ולטרור שבאים לידי ביטוי הכי מציאותי בעולם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: