אדימדומים

תראו איזו חמודה המציאות הזאת

אתמול בכיתי כל היום. ידעתי שזה ימשך יום אחד בדיוק. בכיתי בלילה ובכיתי בבוקר ובכיתי בפגישה שהיתה לי בעבודה ובכיתי בדרך הביתה. עם דמעות והכל. ככה כל היום ואיש לא ראה. זאת האמת. היייתי עצובה ובכיתי והייתי מאושרת מזה שאני בוכה ועצובה. ואיש לא ראה. יש דבר כזה. חוזרת שנית: אני. כן? אני. לא מישהי אחרת. בכיתי.

ואז מה? ואז הפסיק הדימום. הפסיק כלא היה. שלושה שבועות דם דם דם ואז נדם.

אההה. אני אומרת. אז זה היה הלב המדמם אם כך.

וזה שאני לובשת שמלות וחצאיות? מה תגידו על זה?

מדממת, בוכה ולובשת שמלות וחצאיות. אפשר לחשוב שאני אשה. בקצב הזה עוד תקראו אותי גומרת.

סתם. אל תעצמו נשימתכם, חברים.