כבר הרבה שנים אני לא אובדנית. לא נעים להודות - אני די ויטאלית בסך הכל. אבל קשה לזנוח הרגלים ישנים ולפעמים, מה לעשות - כנגד כל הסיכויים וההבטחות - קשה לי. קשה לי אש-מים-אוויר. אני רוצה להעלם. להיות אבן קטנה בשדה. להחליף תפקידים עם עץ הגויאבות בגינה שלנו.
אמרתי: למה בעצם אי אפשר למות קצת? ככה, לאיזה שבוע-שבועיים. לא טוטאלי בלתי הפיך. משהו שיענה על זרזיף חוסר האונים שמטפטף בי טיףטיףטיף. לא דיכאון שגורם לי לטפס על גגות של בניינים. כזה כבר לא יהיה, אינשאללה. רק זרזיפון של עינויים סיניים ברוטב חמוץ מתוק. מוות קטן, אני צריכה. לא תכריכים וארונות. לא עורבים שמנקרים. מוות קטן שישאיר אותי שלמה, מוכנה למיחזור ושימוש מחודש.
עניתי בשאלה: שינה עמוקה?
הו. ישנתי אתמול מתשע בערב ועד שבע בבוקר. קמתי חסרת רוח חיים. והזרזיף עודו זרזיף.
מה נעשה? שאלתי את ידיי ורגליי ומיתרי קולי ושדיי? מה נעשה, חברים?
וכך הם ענו לי: חופש.
אז בשבוע הבא, רגע לפני שהאוגוסט הזה מקפל, אורז ומעיף את עצמו מכאן אנחנו ניסע לצימר בגליל.
אתם שם, אמנם שרדתם את הקטיושות, אבל הגדולצ'יק שלי לא ישאיר אבן על אבן. הוא לא ירגע עד שלא ייבש את החצבני, יעלה את ראש פינה על הר מרון, יוציא את הדג מהדן, וישטח עד עפר את כל קברי הצדיקים שיקרו בדרכינו. תיזהרו, אתם שם בגליל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: