| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 9/2006
ציפורים נודדות
לא מפרסמת. כותבת בטיוטות ולא מפרסמת.
כואב לי הלב. הלב המטאפורי. לא זה הפיזי. כואב וחלש ועצוב.
כשאני עצובה אני נהיית עולצת. עליצות של "לא הייתי כאן". אני אף פעם לא שקטה, מופנמת וזהירה כשאני עצובה.
רק הלב שלי ואני יודעים שלכל פתרון יש בעיה.
לכל צלקת יש פצע.
לכל מיצמוץ יש חלום בלהות.
כל ההו-הא הזה של החגים. מערבולת הוריקן קפיטליסטי-פטריארכלי במיטבה. גם אני לעתים נתפסת במלוא סאקריותי.
יש לי שני חברים טובים בנוסף על ג'וני. היו פעם קצת יותר אבל נשארתי עם שניים ואני לא מתלוננת. שניהם בגלות. אחד חי בהודו - קורא ומגיב כאן. נקרא לו קוזני. אהבה גדולה. השני, גם הוא בגלות, למרות שהוא חי בישראל. הוא סלבריטי, וזו - דעו לכם - סוג של גלות. הוא מבוגר ממני בשנתיים ורווק במישרה מלאה מה שמדלל מאוד את הקשר ביננו. מצד שני לפני איזה שנה הוא בא לגור אצלנו בבית למשך כחודש. אנחנו לא מדברים הרבה בטלפון, לא נפגשים הרבה, אבל יש ביננו אהבה אמיתית ועזרה חד משמעית בעת הצורך. בשנים האחרונות בעיקר הוא עוזר לי, אבל זה לא תמיד היה רק ככה.
כבר היו אנשים שחשבתי שיש לי איתם אהבה גדולה ואמיתית והתבדיתי.
הסלב ואני חברים מאז שאני בת 19. החיבור ביננו היה מיידי. עברנו כל מיני שטויות ביחד, סקס, סמים ורוקנרול. בגידות, ניאופים, סודות ובריתות. הוא שיחק בכל מיני תרגילים שעשיתי בלימודים. עבדנו ביחד בכל מיני סרטי סטודנטים. התחלנו ביחד עם בחורות. נסענו בטרמפים לסיני. ובעיקר עסקנו בלהיות צעירים, יפים ומתנסים. אני אוהבת אותו, נעים לי לחשוב עליו. הוא בתאילנד כרגע ואני מקווה שהוא מסתדר לו שם עם כל הטנקים.
הפעם האחרונה בה נקלעתי לצרה היתה לפני ארבעה חודשים כשג'וני חטף התקף לב והתאשפז. גיליתי שיש שלושה סוגים של דורשי טובתי:
אלה שאומרים "אם את צריכה משהו תגידי".
אלה שאומרים: "תגידי מה את צריכה".
ואלה שאומרים "אני בא".
הסלב פשוט הגיע בלילה אחרי יום עבודתו הסלבריטאי. חבר אחר (חבר של ג'וני לכן אני לא סופרת אותו בחברים שלי, אבל הוא מאלה שבאים מיד) נשאר לשמור על הגדולצ'יק הישן, בעוד הסלב, התינוק ואני נסענו לבית החולים. הסלב נשאר עם התינוק באוטו שלו ואני עליתי לג'וני, לשבת איתו קצת. כשיצאתי מהאוטו ליד בית החולים, משאירה אותו עם התינוק, שאלתי אותו כמה זמן הוא יכול להקדיש לזה. הוא ענה: "אם את רואה שזה יותר מארבע שעות תתקשרי". אולי זה נראה טריוויאלי. אני מתרגשת מזה עד היום.
קראתי הרבה פוסטים של סיכומים ואיחולים. לא מרגישה צורך לשקוע באופנה הזו אבל גם לא יכולה לגמרי לפסוח עליה. השבוע ביטלתי מנוי אצל מישהי שכתבה "שנה טובה לכל עם ישראל".
חסרים לי קשרים חברתיים מהלב. נדמה לי שאני קצת אוטיסטית. זה משתפר מאז שהפסקתי לצרוך סמים כל הזמן אבל איזשהו אוטיזם השתרש לו שם אצלי ומסרב להתפנות.
הייתי רוצה יותר קרבה עם ג'וני. כשג'וני מבואס בא לי להתחבא בין הספרים על המדף. אני מתעצבנת עליו במקום לחבק אותו. דפוקה.
יותר קשר עם עצמי. להיות יותר רגועה לגבי עצמי. לא לקרוא לעצמי "דפוקה".
והילדים-דים-דים.
ותודה גדולה אני אומרת. תודה גדולה לאלוהים ולג'וני ולצאצאים. הם כולם חברו יחד ועושים את החיים שלי הרבה יותר טובים ממה שאי פעם העזתי לקוות. וזו לא סתם התבטאות. זו האמת.
קשה לאחל שנה טובה כללית לכמה עשרות אנשים בכפיפה אחת. לא מאמינה בזה. אבל אני רוצה להגיד תודה גדולה לכל מי שקורא כאן ובמיוחד לאלה שמגיבים. הפידבק הוירטואלי שלכם מחלחל לתוך החיים האמיתיים שלי ונותן לי עוצמות וכוחות חדשים. תודה לכם.
יותר מזה לא תוציאו ממני :-)
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: