אני מרגישה שזה לא הוגן כלפיכם להמשיך לייבב פה על מצבי, כי כל התמיכה האפשרית מגיעה מכאן. הצעות עבודה ופתרונות מגורים ומזומן לחשבון הבנק שלא נדבר על התמיכה והאהבה השוטפת שלכם. מי היה מאמין שככה זה יכול להיות. כולה בלוג. ותראו כמה שזה מוחשי.
ובכל זאת, היום כשהגננת שאלה אותי מה נשמע פרצתי בבכי והלכתי משם.
מה אני אגיד לכם. אני כבר לא מנסה לשמוח אפילו למראית עין. אני מרגישה כמו השבר הסורי אפריקאי באמצע רעידת אדמה עשר בסולם ריכטר. וכולה מה? הכל בראש אני אומרת לעצמי. הכל בראש, אשה. קומי. לכי. צעד צעד.
הכל יפתר בדיוק כמו שאת צריכה. זה תמיד כמו שאת צריכה.
זה נפלא כשהקרקע נשמטת. תיכף יופיע שדה פורח במקום בו היתה אדמת טרשים. זה נפלא שאת בוכה בקופה ברמי לוי ובמגרש המשחקים ובאוטו בדרך הביתה ובהרדמות של הילדים ובבוקר בדרך לגן ובגן ובבית. זה נפלא. זה מלא חיים. הכל בראש, אשה. קומי. לכי. צעד צעד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: