דיפרסיה, אהובתי

האייל מטייל לו ברחבי העולם, ומעלה בבלוגו הרהורים שונים. הכתיבה שלו מעוררת את בלוטות החשיבה שלי.

כבר שנים אני בונה סביבי חומות. מניחה מסיכות על פניי. לא אני לא אדם צבוע, אני פשוט לא נותנת לכל אחד להתקרב. החיים לימדו אותי שוב ושוב, כשמורידים הגנות נפגעים. כשנפגעים זה כואב, מאד. ואז מעלים חומות עבות יותר כדי לא להיפגע שוב, עד הפעם הבאה.

החיים לימדו אותי שאני זו שדואגת לעצמי, אף אחד אחר לא עושה את זה טוב כמוני. הרבה מאד שנים לקח לי עד שלמדתי גם לקבל , יותר מזה עד שביקשתי. כדי לקבל צריך להוריד הגנות, להוריד הגנות פירושו להיות בעמדה פגיעה, עמדה פגיעה היא סכנה – החיים לימדו אותי שעדיף לא להיות חייב כלום לאף אחד. לבקש? זו כבר ממש סכנה קיומית, כאן עוד לפני שזה מגיע אני יכולה לזהות בדיוק איפה יכאב, אז למה להכניס ראש בריא (בערך) למיטה חולה? עדיף לא לבקש.

בשנים האחרונות גיליתי שזה מכלה אותי מבפנים ההתמודדות האין סופית עם הלבד. הראש וההגיון דווקא העדיפו את החומות והיה להם מאד נוח שם, הרגש צעק, צעק שהוא רוצה החוצה, רוצה לאפשר לאחרים לגעת בו.

נגעתי באחרים במקומות הכי רגישים ואמפטיים, עשיתי את זה תמיד בידיעה שאין סיכוי שאכאיב לאחר במודע, שאפגע בו. ידעתי שכשמישהו או מישהי מפקידים את נפשם בידי אגן על פרטיותם בכל מחיר, כאילו אספתי אותם אל תוך החומות שלי. אנשים כנראה מרגישים את זה, מאפשרים לי להיכנס. ואני לא הצלחתי לאפשר לאחרים לגעת בי במקומות האלה.

הדלתות האלה שהאייל מדבר עליהן היו סגורות, מאפשרות חרך מדי פעם אבל לא יותר מזה.  שנים היתה לי חברה טובה אחת, חברת נפש. היא הכירה את האירועים שעוברים עלי, את נפשה הכרתי פנימה. ובקשר הזה ביננו הרגשתי שחסר לי, חסרה לי ההתערטלות שלי מולה. כנראה שאי אפשר כשרק אדם אחד מתפשט. הרגשתי שאני משענת, אוזן קשבת, לא היתה בי היכולת להשען חזרה. לא, אני לא חושבת שזה בגללה, עובדה שהיום קל לי יותר.

מצאתי את עצמי במצב תקוע. כואבת ולא מצליחה להוציא. הכתיבה היתה הדרך היחידה לשפוך את דמי וגם שם את הכאב הגדול מכולם לא הצלחתי לכתוב, פחדתי ממנו. לא רציתי לגעת.

מצאתי את עצמי פותחת בפני אנשים קצת יותר מעצמי, פותחת ובודקת היטב כדי לראות  מאיפה תגיע המכה. מצאתי אנשים שאפשרתי להם להיכנס אל בין חומותיי, אפשרתי להם לגעת במקומות הכואבים, בידיעה שהם יכולים להכאיב, בידיעה שאני מוכנה בכל רגע להגיף את הדלתות שלי חזרה בפניהם.

מצאתי את עצמי מבקשת. זה עלה לי בדמים. ביקשתי. בעיניי זה היה צעד ענק. וכך לפני שנה וחצי מצאתי את עצמי עטופה בקבוצה קטנה של אנשים שאהבתי מאד שעזרו לי לגעת בדם, בבשר החשוף. כל אחד מהם בדרכו תמך היו פעמים שבלי כוונה הכאיבו, אבל הבנתי כבר אז שזה חלק מהתהליך, שאין ברירה, חלק מהתהליך שבו אני מאפשרת לאחרים לגעת בנפשי פנימה, כאבתי והמשכתי.

ולמקרה שורותיו של האייל הבנתי שלא הורדתי חומות,  לא הסרתי הגנות, פשוט פתחתי דלתות ואפשרתי לאנשים להיכנס, מי יותר ומי פחות, חלק מהדלתות האלה נסגרו. הוצאתי אנשים או שהם יצאו לבד.

אשקר אם אומר שאני לא תוהה לפעמים אם בחוכמה עשיתי. עובדה היא שנפגעתי ואני יודעת שאפגע גם בהמשך אז למה בעצם? מצד שני יש משהו מזכך בלחלוק את התוך עם אחרים. אשקר אם אומר שאחרי שנגעתי בכאב לא כואב יותר, כואב ועוד איך, ולא פעם אני מרגישה ששוב נותרתי איתו לבד.

אל הלבד אני רגילה. אבל קל יותר כשמישהו מחזיק את היד.