לתאריכים יש משמעות, הפוסט האחרון נכתב לפני המון זמן. לריענון הזיכרון, הפוסט נאמר להיות "אקטיבי" ואי לכך הכניס את הבלוג לקיפאון של שנה וחצי בערך. זה מצחיק, קצת. יש לי וידוי, שאני מאמין שהוא לא וידוי במלוא מובן המילה מהבחינה שהוא כנראה לא מגלה הרבה חדש, אלא יותר וידוי במובן שאני מודע לדבר בעצמי, שזה בסדר לדעתי. גם טוב, התחלה.
אני עצלן. לא, יותר מזה. אני יומרני. זה לא מפתיע אף אחד, כן, אני יודע. לא הבטחתי לזעזע. רק אדם יומרני יכול להבטיח פוסט אקטיבי ואז להפוך אותו לרקוויאם של הבלוג. אולי, איפשהו, חשבתי שהבלוג הולך למות. אחרת לא הייתי מנסה להפוך אותו לאקטיבי. אבל הנה, הכל שייך לעבר, ולא, אני לא מתכוון להמשיך את אותו "פוסט אקטיבי". אני עצלן.
יומרנות טבועה בי. איזו אמירה יומרנית. אפילו בנסיון להיות כנה אני יומרני.
עייפות כובשת אותי בימים האחרונים. "כל הג'ובניקים בהדממה". אני חושב שאני סובל מתת תזונה. ייתכן ויהיו כמה שיצחקו, כן, תומר אנורקס, זה מוכיח את זה! ובכן, זו לא בדיוק הוכחה, בסך הכל צירוף מקרים מביש. אמא שלי בישלה לכבוד ליל הסדר. זו הפעם הראשונה שהיא עושה דבר כזה, כשעד כה המטלה היתה תחום האחריות של סבתי מצד אבי. היא הכינה הרבה מאוד אוכל, יותר מדי. כשמישהו שאל אותה למה, היא השיבה שזה כדי למנוע אי-נוחות, כדי שכל אחד יאכל בדיוק כמה שהוא רוצה. למנוע אי-נוחות, אהא. אולי זה רק אני, אבל כשאני רואה שולחן מוקף באנשים כשכמות הסירים (המלאים) תואמת את כמות האנשים, אני מרגיש מאוד שלא בנוח. זאת, כלומר, אם אני אחד מהאנשים שיושבים מסביב לשולחן, כי אחרת זו בדרך כלל הבעיה שלהם (שהם יהיו נואשים לשתף אותי בה, ואז אני אוכל להסיר מלבבי כל טיפה של אחריות וזו תהיה נוחיות אותנטית).
ובכן, כדי לקצר את הסיפור, אבקש להזכיר שאני אדם שאוהב לאכול. אני יודע, אותם אנשים שרואים בי אנורקס בוודאי היו צוחקים (כי הם לא ראו אותי אוכל, או כי הם ראו אותי אוכל אבל לא מאמינים לי שאני לא מקיא אחר כך), אך תנו לי להבטיח לכם - מבחינתי אוכל הוא אהבה. אולי האהבה הראויה ביותר. נשלט, נאמן, בר חלוף, נעים למגע עם הלשון, בדרך כלל חוקי, וכדי להפוך את התיאור האירוטי הזה של רעיון האוכל למזעזע לפתע, גם מכניס להריון. בסדר, לא אותי. אני מודה שגם אני חושב לפעמים שיש לי מחלה גנטית נדירה / חיידק רצחני / חייזר שיושבים לי במערכת העיכול ומונעים ממני השמנה. אבל אולי הסתמכתי על אותה תופעה מסתורית יתר על מידה, פשוט כי הכמויות שאכלתי באותו ליל סדר כנראה רצחו את אותה יישות מסתורית השוכנת בקרבי וכתשו אותה לפיסות קטנטנות, (המשך המשפט אינו מומלץ לקריאה על ידי קוראים שלא נהנים מתיאורים ציוריים של צורות הביטוי של חולי במערכת העיכול) שעד מהרה הפכו, יחד עם שאר תכולת קיבתי, לנוזלים מצחינים המתפרצים מן הגוף בצורה של צואה נוזלית, רירית באופיה, המעלה מחשבות על רקב ועל מוות.
אז אחרי יום שניזונתי ממים ומפיסות של מצות יבשות הבנתי שהחלמתי, אבל פחדתי - מה אם לא החלמתי עד הסוף? וכך הכנסתי את עצמי למצב של תת תזונה. היום ירד לי האסימון ואכלתי הרבה ואני חושב שאני אחיה.
וואו. אני לא חושב שאי פעם כתבתי על נושאים כל כך... כל כך... ארציים! כמו החוויות המטלטלות שעובר הגוף שלי, הרי הן לא מעניינות אותי, כולם יודעים שאני מתעניין רק בנושאים מהותיים, כאלה שברומו של עולם! מה יכול לגרום לאדם שכמותי לכתוב על דברים כל כך משמימים כמו "מה אכלתי אתמול" או "התובנות המפתיעות שלי לגבי הקיבה שלי"?
הפוסט הזה מוקדש לאמיר שגרם לי להבין שיש לי סיבות לכתוב ושאני עסוק בעוד דברים חוץ מאלה המהותיים והחשובים באמת, כמו איך לא למות מתת תזונה (במקרה יצאה במשפט הזה משמעות כפולה שאני דווקא אוהב). הוא גם אמר שאני היפוכונדר, מעניין, חה חה, מצחיק מאוד.
אני עדיין מסוחרר. תובנה נוספת מכל העניין הזה היתה שאני איפשהו באמת חושב על אוכל במונחים של פירורים. כשאני חולה וכשאני בריא, אני שם לב לכל מה שנכנס לי לבטן, גם אם אני לא רוצה למזער את הכמויות. אז בעצם, הם צדקו.
עמוק בתוכי יושב לו ילד שמן, או ילדה שמנה, המסתכלים במגזינים כל היום ורוצים להראות בדיוק ככה. הם לא אוכלים הרבה. הם גם שוכחים לשתות לפעמים. לכן הם מרגישים תמיד מסוחררים, עייפים. הם לא עושים הרבה, רק מה שהם חייבים. לפעמים הם מגנים את עצמם על כך. הם פשוט עצלנים.
יש לי מזל שזה רק חלק ממני. או שאני סתם מתיימר להיות אדם שפוי ובריא שנהנה גם מכוחות העל של האנורקסים. מה שהם לא יהיו.
אני נהיה עייף. על מי לעזאזל אני עובד, הייתי עייף הרבה לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. לילה טוב אם כן! אני מקווה שחלק מהאנשים שקראו פה פעם יסלחו לי על ההיעדרות הארוכה.
עריכה: זה כנראה גם הפוסט הכי חושפני שכתבתי. לפחות במובן הפיזי, הלא מהותי, זה-שלא-ברומו-של-עולם של המילה. אתם מבינים את הרעיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
