עצמתי את עיני,
ובלי ששמתי לב נפלתי מהגג, מבניין 7 קומות
על שפת המדרכה.
מה שאני זוכרת זה רק הבזק אור גדול וצעקות.
-
נשכבתי על המדרכה הקרה והקשה.
שמעתי מסביבי קולות של אנשים.
ניסיתי לקום-ללא הצלחה.
אולי אני מתה?
הרגשתי שמרימים אותי והתעוררתי בבית חולים.
כשפקחתי את עיניי ראיתי את איתי בוהה בי בזלזול.
כמה רציתי למות.
כמה לא רציתי להיות שם.
"לא נמאס לך?"
הסתכלתי עליו ולא הצלחתי לדבר
"לא נמאס לך לשחק הצגות?"
הוא התקרב אליי למיטה ונעמד מולי.
"על מ..מה את..ה מד..מדבר?"
אמרתי כמעט בלחש.
"הרופאים אמרו שהיית צריכה להתעורר מזמן.
עברו כמעט 4 ימים מאז הניתוח"
"מ..מה?"
ניתוח? על מה לעזאזל הוא דיבר?
"אל תשחקי אותה טיפשה"
המשכתי לבהות בו.
האם באמת אני אוהבת אותו?
האם אני באמת אהבתי אותו?
"הכל כדי לדרוש צומי הא?"
הוא המשיך לדבר וניסיתי לעקוב אחריו.
"אני אתחתן איתה.
ואת לא תהרסי לי את זה שמעת?!"
הוא התחיל להעלות את טון דיבורו
והתקדם אליי.
למזלי, האחות ניכנסה מאחוריו וחייכה אליי.
הוא הסתכל עליי ויצא מהדלת.
האחות הזריקה לי משהו והתחלתי לראות מטושטש.
מצגות מהעבר שלי עם איתי התחילו להעלות לפניי.
החטיפה, האהבה, המבטים, האקדח, דקירה ,האכסנייה, הקרח,
המועדון. לאט לאט התחלתי להירדם. שיר, דם,
עמית, אילת, מקלחת, טיפות, מכונית. תחושות. שנתיים. נשיקה. ליאן.
ליאן!
התעוררתי בבהלה והסתכלתי על השעון שהיה ליד מיטתי.
7 ורבע.
קמתי לאט לאט, הורדתי את האינפוזיה והסתובבתי בבית חולים.
יצאתי מהבניין וניסיתי לעצור טרמפים הבייתה.
המכונית הראשונה שעצרה לי עליתי עליה.
הנהג היה די צעיר. אולי גדול ממני בשנתיים.
יפה תואר: שיער שחור הנוגד את צבע עורו הבהיר.
רזה עם עיניים חומות-צהובות.
חייכתי אליו ונסענו.
הוא נסע ואפילו לא שאל אותי לאן.
"אתה רוצה לאנוס אותי או משהו?"
שאלתי אותו לאחר כ5 דקות.
הוא חייך אליי חיוך מלא שיניים לבנות ובהה בי.
"את ניראית עייפה. אני לוקח אותך אליי הביתה.
ובבוקר אקח אותך לביתך"
"זה לא ניראה לי. תעצור לי כאן.תודה."
הוא המשיך לנסוע
"אני לא מוכן להשאיר אותך פה"
"אני אסתדר לבד"
הוא הסתכל לרגע עליי
"ברחת מבית חולים?"
"למה אתה חושב?"
"סתם כי מופיעה לידי נערה יפה, עם חלוק של בית חולים,
שיער פרוע ובלי נעליים?"
"הא.. אז אתה גם חכם"
"את מנסה להתחכם איתי?"
"אני מנסה לדבר איתך"
הוא חייך והמשיך לנהוג
"אז דברי"
"תעצור לי כאן"
הוא לא ענה.
"תעצור לי כאן או שאני קופצת מהמכונית. באמא שלי"
"את לא מאיימת עליי"
ניסיתי לפתוח את הדלת והוא נעל אותה
"בן זונה"
"את לא צריעכה לעצור טרמפים באמצע הלילה את יודעת?"
"אני נחשבת לקטינה וכל מה שאתה עושה לי עכשיו זה עבירה פלילית אתה יודע?"
הוא עצר את המכונית וניכנסנו לתוך בניין מפואר.
"אל תנסי לברוח"
"מי שם עליך בכלל?"
ניכנסנו לתוך הדירה והוא הכין לי קפה.
"אז אתה לא מנסה לאנוס אותי"
צחקנו בסלון
"ממש לא"
חייכתי אליו
"איך קוראים לך?"
"לירן..ואת..?"
"שירי"
"למה ברחת משם?"
"לא יודעת. אני מנסה לברוח מעצמי כניראה"
הוא חייך אלי והכין לי את הספה לשינה..
"תלבשי את זה"
"מזה?"
ניסיתי למדוד את החולצה
"שיר?"
"מה?"
"זה המכנס"
"אופסי.."
חייכתי אליו.
הוא ישב על הספה והנחתי את ראשי עליו.
"יש לך חבר?"
"לא.. ולך?"
"לא"
"כאילו.. יש חבר וגיליתי שהוא בוגד בי.. אז הוא לא בדיוק חבר"
"בוגד בך? למה שמישהו יבגוד בך?"
"כי הוא מניאק"
"את נורא מושכת"
"אני אקבל את זה כמחמאה.
הסתכלתי עליו מלמטה.
"לא נתתי לו"
"הא?"
הוא הסתכל עליי בחזרה
"אני בתולה."
הוא ליטף את שערי
"וואלה."
"וואלה"
נירדמתי וכשקמתי בבוקר הוא עדיין ישב מתחתיי וחייך אליי.
אכלנו קצת וראינו סרטים מצויירים בטלוויזיה.
"למה היית בבית חולים?"
"רצחתי מישהו והתאבדתי"
"הא?!"
הוא נבהל וקפץ לאחור
"אני צוחקת .."
"ועכשיו רציני.."
"ה..בנאדם שאני אוהבת הופיע שוב בחיי לאחר שנתיים,
והוא התאהב בחברה הכי טובה שלי שאני גרה איתה,
והם מתכוונים להתחתן.. אז עליתי על הגג כדי לפרוק כעסים.
נפלתי. חשבו שהתאבדתי. הגעתי לבית חולים"
"וואו .. ממש סיפור הא?"
"כן"
"אל תתעצבי.. אני יודע מה את מרגישה"
"אתה יודע?"
"חברה שלי לשעבר בגדה בי עם אחי."
"אויי פאק"
"כן.."
"את יכולה לבוא לגור פה"
"לא.. עזוב.. אני סתם נדחפת"
"אני רציני.. נהיה שותפים"
"לא נעים .. עזוב"
"תחזרי לגור איתם?"
"כניראה"
"נו בואי לגור איתי.. אני אכין לך ארוחת בוקר כל בוקר!"
"עזוב.."
"וארוחת ערב!!111"
"נו די..."
"נו אני אכין לך את כל חמישת הארחות הכי חשובות ביום !!"
"חמישה?"
"נו.. כן.."
"אני צריכה להביא את הדברים והכל. עזוב.. זה מסובך"
"נו .. בבקשה.. אני בודד"
קמתי מהספה וחייכתי אליו
"אתה בטוח?"
"כמו שלא הייתי בטוח מעולם.. יאללה בואי ניסע אלייך ונביא את הדברים שלך"
טעינו בדרך אבל הצלחנו להגיע בסופו של דבר לחור שאני גרה בו
עלינו למעלה.
והיססתי אם לדפוק בדלת.
הרגשתי יד על כתפי.
הסתובבתי לאחור וחייכתי אל לירן.
הוא חייך אליי בחזרה וליטף לי את הגב.
לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת בפראות.
איתי וליאן קמו מספה לעברי
"מה את נורמלית?! לאן נעלמת?! מחפשים אותך"
ליאן נתפלה עליי
משכתי את לירן לבפנים
"מי זה?!"
ליאן חייכה אליו
משכתי אותו לחדר שלי וארזנו את כל החפצים שלי.
"לאן את הולכת?"
איתי נכנס לחדר שלי ובהה בלירן הנבוך.
"עוזבת את הדירה. להת'"
"את לא יכולה לעזוב"
"מה אתה אומר"
"אפשר רגע שנייה לבד?"
איתי הסתכל בעצבנות על לירן
לירן עמד לצאת מהדלת.
"הוא נשאר פה"
משכתי את לירן בחזרה
"אני רוצה שנייה לדבר איתך"
נכנעתי למבט של איתי ושיחררתי את לירן לצאת מחדר.
"מה אתה רוצה?"
הסתובבתי עם גבי אליו והנחתי בפראות את החולצות במזוודה.
"את מקנאה"
"מה?!"
הסתובבתי אליו
"למה קפצת מהגג?"
"לא קפצתי! אני נפלתי"
"נגיד.."
"מה אתה מבין בכלל?!"
"אל תלכי שירי"
"אין לי מה לעשות פה.. אני לא רוצה להיתקע ביניכם"
"שירי.."
הוא תפס בידי וסובב אותי אליו בחזרה
"את נשארת פה"
"אני לא נישארת פה"
התחלנו בצעקות עד שהוא הניף את המוודה שלי באוויר וכל הבגדים שלי ניזרקו ממנה.
הדמעות מיהרו למלא את גרוני הצרוב.
לא לבכות. לא לבכות. לא לבכ..
פאק. מאוחר מדי.
ניגשתי לבוא אל המזוודה שמאחוריו והרגשתי את הנחת ידו על ראשי.
הוא העיף אותי, התנגשתי בקיר ונפלתי על הרצפה.
"אני שונאת אותךך"
התחלתי לצעוק לעברו.
קמתי מהרצפה לעברו הכנסתי במהירות את הדברים בחזרה למזוודה ופתחתי את הדלת.
"אני פאקינג שילמתי את הניתוח המזוין שלך!
ופאקינג כיסיתי על כל החובות שלך! וככה את מודה לי?!"
הוא התחיל לצעוק לעברי.
עצרתי במקום והסתובבתי לעברו.
הדמעות שנחתו על פניי ניסו לכסות את הכאב.
הבטתי בו
"תודה באמת איתי"
הוא החזיק בידי בכוח
ולירן וליאן הביטו בנו בהלם מהדלת.
"לך ממני!" העפתי את היד ויצאתי משם כשלירן נגרר אחרי
"אני מצטערת לירני"
ישבנו במכונית ונסענו
"אני יודעת שזה נמשך מלא זמן.. ואני נורא נורא מצטערת"
"הוא אוהב אותך"
"מה?"
הסתכלתי עליו
"הוא אוהב אותך"
"אתה מדמיין.. הוא שונא אותי"
"תיראי כמה הוא מגן עלייך.."
"לא ראית איך הוא העיף אותי לרצפה?!"
"הרגזת אותו..."
"לצד מי אתה בכלל?!"
"אני לא בצד של אף אחד"
עלינו לדירה שלו והוא סידר לי כחדר את החדר הגדול.
ישבתי על המיטה
והסתכלתי על לירן שישב מולי
"תודה לירני"
חיבקתי אותו חזק ויצאתי החוצה לטיול לילי
"לבוא איתך?"
לירן הופיע פתאום בדלת הבית
"תוכל להסיע אותי שנייה לבית החולים?"
"כן.. בטח"
ניכנסתי לבית החולים לבד.
וניגשתי לקבלה.
אמרתי לה את שמי
והיא קראה למאבטחים בטלפון.
"מה אתם עושים?!"
שני מאבטחים גבוהי קומה החזיקו אותי בכוח
וגררו אותי
לתוך חדר.
הם נעלו אותי בתוכו ומצאתי את עצמי שוכבת במיטת חולים ומולי הופיע אדם מבוגר.
"מי אתה לעזאזל?!"
"מ.איינשטבאום. נעים מאוד אני פסיכולוג מומחה"
"פסיכולוג?! אני לא צריכה פסיכולוג"
"הבנתי שניסית להתאבד ועוד ברחת מבית החולים כשאת על תרופות"
הוא דיפדף בדפים.
"מה?!"
חטפתי ממנו את הדפים
והתחלתי לקרוע אותם לקרעים
"תפסיק לכתובב!"
צעקתי אליו
התחלתי להכות בדלת הנעולה.
הרגשתי דקירה קלה בזרועי
"אנחנו ניפגש במכון פסיכולוגי".
-
"מצאתי את עצמי בחדר לבן. מיטה לבנה. חלון קטן ומסורג.
דלת פלדה גדולה וכבדה ושידות.
התחלתי להכות בדלת
"תוציאו אותי מכאן!"
התחלתי לצעוק לשווא.
נשענתי בוכייה על הקיר והתחלתי להכות אותו.
אולי אני באמת משתגעת?
החזקתי את ראשי בין ידיי ושמעתי את הדלת נפתחת.
מולי עמד אותו פסיכולוג
"את נמצאת במרפאה פסיכולוגית מכובדת. נסי להתנהג בהתאם"
"לך תזדיין" קמתי מהרצפה
"תוציא אותי מכאן!"
איש מאוד מכובד מממן עלייך את השהייה כאן ודאג שיהיה לך אוכל מסודר
ומיטה נוחה והמשך השנה הקרובה.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?"
הוא חייך אליי
"את רגועה?"
"אני רגועה מאוד. מי זה האיש הזה?!"
נפתחה הדלת מאחורי הפסיכולוג ומאחוריה עמד איתי וחייך אלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
