איש מאוד מכובד מממן עלייך את השהייה כאן ודאג שיהיה לך אוכל מסודר
ומיטה נוחה והמשך השנה הקרובה.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?"
הוא חייך אליי
"את רגועה?"
"אני רגועה מאוד. מי זה האיש הזה?!"
נפתחה הדלת מאחורי הפסיכולוג ומאחוריה עמד איתי וחייך אלי.
-
"אני לא מבינה כלום"
הכאב ראש שהיה לי היה אפסי לעומת הסחרחורת שהייתה לי.
הלכתי כמה צעדים אחורה עד שהתנגשתי במיטה.
"טוב, אני אתן לכם לדבר לבד"
הפסיכולוג יצא מהחדר וסגר את הדלת.
"למה אתה עושה לי את זה איתי?"
"עושה את מה?"
הוא התקדם לעברי לאט לאט
"הורס את חיי.."
הוא התקדם עוד, עוד ועוד עד שממש נצמד אלי.
"אני לא הרסתי לך את החיים.."
"תוציא אותי מפה"
הסתכלתי עליו מלמטה.
דמעות מלוחות התחילו לנזול [כן, שוב.] מתוך עיניי.
"תוציא אותי מפה!!"
התחלתי לצעוק עליו.
המתח שהיה בנינו התפוגג בדיוק בשנייה שזזתי לכיוון הדלת.
איתי הקדים אותי וחסם את מעברי.
"נננננו .. תפסיק איתיי"
התחננתי אליו כמו שלא התחננתי אל אף אחד בחיים..
ירדתי לאט לאט למטה עד שישבתי על הרצפה מחבקת את רגליו.
"ננננננננננו אתה יודע שזה לא נכון"
הוא הוציא בכוח את רגליו מבין זרועותיי
והלך לפינה של החדר.
"למה אתה עושה לי את זה?!"
צרחתי כמו משוגעת עד שנדמה לי שבאמת השתגעתי.
הוא התהלך הלוך-חזור בחדר והחזיק את ראשו בין ידיו
"איתי בבקשה"
הוא התקדם אליי ולחץ אותי לקיר
"את מבינה שפאקינג ניסית להתאבד?!"
"אתה יודע שזה לא נכון!"
הוא חייך חיוך קטן כמו שרק הוא יודע ומחץ אותי עוד יותר לקיר
"ליאן יודעת מזה?"
"ממה?"
"מזה שאני כאן"
"לא."
"אז?"
"היא חושבת שעברת לגור עם החבר שלך"
"למה אתה לא מספר לה את האמת?"
"מה היא יודעת עלי?"
"אתה חונק אותי"
הוא לחץ על גרוני עוד קצת
"מה סיפרת לה עליי?!"
"כל מה שקרה בנינו"
"זהו?"
"כן"
הוא עזב אותי ויצא מן הדלת.
"איתי?"
סוף סוף אוויר המשיך להגיע לריאות שלי
הוא עצר בפתח הדלת.
הדמעות המשיכו לזלוג כל אחת בתורה.
"אתה באמת מתכוון להתחתן איתה?"
הוא סיבב את ראשו אליי והלך.
נשכבתי על המיטה כשבדיוק נכנס הפסיכולוג המזורגג לחדרי והכריח אותי לבוא לחדרו.
עברנו במסדרון שמחוץ לחדרי ונכנסנו לחדר מואר, גדול ויפה.
הפסיכי ישב מאחורי שולחן העץ הכבד ואני ישבתי מולו בריפרוף.
"אפשר לשאול אותך שאלה?"
הפסיכי שילב את ידיו על השולחן והסתכל עליי
הרמתי את הגבות " בבקשה"
"איך את מכירה את מר דנישמן?"
"כלומר, איתי?"
"אכן"
"פשוט-מכירה"
הוא חייך אליי
"את עוד אחת מהזונות שלו?"
"סלללייחה ?!"
קמתי מהמושב
"כן, ניראה שכן. יש לך שפתיים של מוצצת"
"לך תידפק"
"תשבי בבקשה"
"תקפוץ לי"
קמתי מהכיסא ופתחתי את הדלת.
לא הספקתי לעשות צעד לפני ששני בריונים מגודלים הרימו אותי באוויר בכוח והכניסו אותי לחדר.
בהוראה של הפסיכי הם השכיבו אותי על הספה המוזרה ויצאו מהחדר.
"מי לעזאזל אלה?"
הפסיכי התקדם לעברי
"אלה אנשים של מר דנישמן"
"תגיד לו לבוא לפה"
"לדנישמן?"
"בדיוק"
"הוא עסוק"
קמתי מהספה והתקרבתי אל הפסיכי
"תקרא לו עכשיו או שאני נישבעת לך ..."
"מה תעשי?" הוא חייך "תתאבדי?"
צלצול פלאפון הרתיע את המתח והפסיכי ענה.
"הא?.. כן היא איתי מר דנישמן..לא.. אוקי.."
הוא הושיט לי את הפלאפון.
"נו כיף שם?"
שמעתי מעברו השני של הפלאפון.
"איתי תוציא אותי מפה ננוו"
"יש זמן"
"אני נישבעת לך אם יש לך ביצים תבוא לפה ואני אפרק לך תאמ-אמ-אמא שלך"
"תאמיני לי היו לך לפני שנתיים מלא זמן לבדוק אם יש לי"
"אני שונאאת אותך!!!!!"
זרקתי את הפלאפון על הקיר בכוח והתחלתי לקפוץ עליו.
"אנדריי! יואן!" הפסיכי צעק והשומרים של איתי נכנסו לחדר.
"תקשרו אותה למיטה".
"מה?" התחלתי לברוח מהם "אני אקשור את אמא שלך למיטה"
הם רדפו אחריי וכשהצליחו [איך לא?] לתפוס אותי, קשרו אותי למיטה.
במשך כשעה וחצי השתוללתי על המיטה מנסה להתנתק מהחבלים.
הפסיכי יצא מהחדר ונכנס מלווה באיתי.
"איתיי תשחרר אותיי י'הומו! אני נישבעת לך אני רוצחת אותך"
התפתלתי שם ואיתי נעמד לידי מסתכל על הפלאפון ההרוס
"אז מה? שברת לו את הפלאפון?"
"לא כמו שאני אשבור את הראש שלך"
הוא הסתובב לפסיכי והינהן.
הם כניראה סיכמו על משהו שהבנתי רק כשהפסיכי שלף מאחת המגירות
מזרק.
"לא.. איתי.. אל תעשה לי את זה"
הפסיכי התקרב אליי ובמכה אחת הזריק לי איזה חומר שגרם לי לטישטוש
ולעילפון.
שמעתי רעשים מסביבי והתעוררתי לאט לאט כשידו החמה של איתי מלטפת את פניי ושערי.
רציתי שזה יהיה הכל חלום.
רציתי.
אבל מולי הופיע המראה המזעזע של החדר שלי במקום המגעיל הזה.
איתי שכב לידי במיטה והסתכל עליי.
"תוציא אותי מפה"
אמרתי בלחש
הוא המשיך ללטף את פניי באיטיות.
הוא ניגב את דימעותיי בידו
"בבקשה, איתי"
הוא קם מהמיטה
"איתי לא! אל תלך.."
הוא צעד אל הדלת.
"איתי בבקשה.. אל תשאיר אותי פה לבד"
הוא אחז בידית של הדלת
ואני יכולה להישבע שהוא אמר 'אני מצטער' או שרק דמיינתי?
עצמתי את עיניי העייפות ונירדמתי שוב.
-
פקחתי את עיניי ומולי הופיע הפסיכי המכוער, המגושם והזקן.
נבהלתי וקפצתי לאחור.
"איך זונזונת כמוך הצליחה להשיג איש כמוהו?"
הקמתי את עצמי וישבתי על הרצפה.
"על מה אתה מדבר?"
"הוא מיליונר-ואפילו יותר. ואת? כולה בלונדינית עם נטיות אובדניות שבאה מהרחוב"
"אין לי כוח אליך. עזוב אותי"
קמתי וניכנסתי לשירותים.
"שמעתי הוא רוצה להתחתן עם אחת"
שמעתי את הפסיכי צועק.
"הוא מספר לי שהיא גם, בלונדינית כמוך. וקלה וטובה במיטה"
יצאתי מהשירותים והלכתי במהירות אליו
"מה אמרת?!"
"כאילו הוא בוגד בה והיא לא שמה לב אפילו"
"אני.. רעבה. אני הולכת לאכול"
"יופי! השתפרת! כבר יומיים לא אכלת"
"מזל טוב לי"
יצאתי מהחדר מלווה בשומרי ראש החדשים שלי והלכתי לאכול.
התיישבתי בשולחן קטן וזוועתי כשמשני צדדי יושבים השומרים.
"אז מה?.. אתם רעבים?"
שאלתי את הגברים בשחור שלידי.
"מה אתם לא עונים?"
הם המשיכו לשתוק.
"הבן זונה גם אסר עליכם לדבר איתי?..
תדברו.. אני לא אספר לו"
"תשתקי ותאכלי"
אמר אחד מהם במבטא רוסי כבד.
"יה, ואני חשבתי שאתה אילם.. או חירש.. או שניהם"
כל האוכל שלקחתי, הלך לפח.
מאז ומתמיד שנאתי לאכול.
"כולם כאן חולי נפש.."
אמרתי אחד השומרים.
"בדיוק כמוך"
אמר אותו אחד ממקודם.
"בלעעט"
השומרים כמעט, כמעט שהחטיפו לי מכות..
יצאנו מחדר האוכל והלכנו בחזרה לחדר שלי.
-
דפקתי מתוך החדר הנעול לשומרים
"אפשר את הפלאפון שלך?"
שאלתי את אחד מהם.
הוא הכניס אותי לחדר בכוח ועמד לסגור את הדלת.
"נוו.. אני מצטערת על הבלאט"
"כדי שתשברי לי גם אותו?"
"נו תתקשר אתה א איתי ותגידי לו לדבר איתי"
הוא הסתכל על המבט השני שהשיב לו בחיוב
"איתי?"
"מה את רוצה?"
"תבוא לפה"
"אני לא יכול עכשיו"
"נוו אני צריכה אותך פה"
"תגידי פה מה את צריכה"
"זה לא לפלאפון"
"אני אבוא יותר מאוחר.. בערב אולי"
"תבוא הכי מהר שתוכל"
ניתקתי את הפלאפון ונשכבתי על המיטה.
-
"מה רצית?"
איתי נכנס בכבדות לחדרי
התעוררתי מיד וקמתי מהמיטה.
"נו כוס עמק מה רצית?!"
התקרבתי אליו ונתנתי לו סטירה אבל וואחד סטירה.
איתי שם את ידו על הלחי האדומה שלו והתקרב אליי.
"מה את רוצה מכות בכוח הא?!"
הלכתי אחורה בפחד ולרגע אפילו הצטערתי על הסטירה שנתתי לו.
הוא העיף אותי על המיטה בכוח ועלה עליי
הוא החזיק לי את הידיים מאחורי ראשי בכוח וראשו נח לידי תוך כדי שהוא לוחש לי באוזן.
"עוד פעם אחת של מכה כזאת, אני נשבע לך אני הורג אותך.אל תעצבני אותי."
"אני שונאת אותך"
הוא הכאיב לי יותר
"מזמן , אבל מזמן יכולתי לזיין אותך. תגידי תודה שאני מרחם עלייך"
"לך תזדיין"
ניסיתי להעיף אותו ממני.
"את רוצה את זה בכוח הא?"
הוא הרים אותי והצמיד אותי לקיר
"אני לא משחק איתך משחקים. זונה.
את תעזי עוד פעם אחת להפריע לי ככה ולהביא אותי לפה סתם אני האנוס אותך. אני נשבע לך."
ראשו התכחכך בראשי
ליטפתי את ראשו והגעתי לצאוור. שם הופיע ליפסטיק.
הוא היה עם מישהי.
ליקקתי את את האצבע וניסיתי להוריד את הסימן.
הוא הסתכל עליי מספר דקות ודחף אותי.
"מה רצית?"
"אתה באמת מתכוון להתחתן איתה?"
"זה כל מה שרצית?!"
הוא הלך אחורה לכיוון הדלת.
תפסתי את ידו ומשכתי אותו אליי
"לא הפעם."
"אני אתחתן איתה. זה מה שרצית לשמוע?"
"אל תעשה לה מה שעשית לי"
נישארנו דוממים כמה דקות.
השפלתי את מבטי לרצפה והתיישבתי עליה
הוא התכופף לעברי ועם אצבעותיו הרים את ראשי אלי
"ככה אני"
"זה אומר שאתה לא אוהב אותה באמת"
"אותך אהבתי באמת"
"אז למה עשית לי את זה?"
"לא שלטתי בזה"
"למה אתה עושה לי את זה?"
"אני דואג לך"
"תפסיק לשקר. אנחנו כאן רק שנינו"
הוא ליטף את לחיי
"אני אוהב אותך"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
