כשמגירה מתפרקת, הגיע הזמן לכתוב הכל בבלוג.

חבל שזה היה היום האחרון.

-

אז, אומנם לא לא כבשתי עולמות,

אומנם, לא התחתנתי.

אומנם, לא עשיתי שלום.

לא טיילתי סביב העולם.

לא הייתי הכי יפה בגן.

לא הייתי בחלל.

ולא ניצחתי במלחמה.

אבל הספקתי הכל.

כשאיתי שכב לישון, לא רציתי עוד כלום.

לא רציתי לבכות עוד.

לא רציתי לברוח.

לא רציתי להתאכזב.

נישקתי את איתי בפעם האחרונה

ועצמתי את עיניי.

אומנם חייכתי כל הזמן הזה,

אבל בתוכי, התמוססתי לאט לאט.

הספקתי הכל.

אני זוכרת הכל.

אני זוכרת את האמבולנס בבוקר.

אני זוכרת את ההחייאה.

אני זוכרת את ההלוויה.

גופי נרקב בבית קברות ליד עץ אשוח גדול שהתרקב גם הוא.

נעמדתי ליד העץ.

איתי לא היה בהלוויה.

אף אחד לא היה בהלוויה.

כמו שציפיתי.

ראיתי את איתי שוב רק  עוד פעם אחת.

המשכתי לעמוד לידי העץ ולהתבונן עליו.

הוא הניח ורד אדום על קברי ושתק.

הוא לא בכה, אך פניו אמרו הכל.

את צעקותיי לא ישמע,

את דימעותיי לא יחוש.

המשכתי  להתבונן עליו.

אהובי היקר מכל.

המשכתי להביט בו מעץ האשוח הגדול.

רק ללטף את פניו..

הוא הסתכל על העץ לפתע.

לא,

הוא הסתכל עליי.

הוא הרגיש בי.

הוא ידע שאני שם, עומדת ומתבוננת בו.

הוא הסתובב ויצא מבית הקברות.

"אני מצטערת " אמרתי וחייכתי אל האפלה.

מוכנה להעלם לתמיד.