היום 26 בדצמבר 2008, 364 יום למותה של אימי אלישבע הירש קיי.
אישה לא רגילה שחיה חיים לא רגילים והותירה אחריה שאלות לא פתורות בלתי רגילות.
מצאתי אותה שוכבת חסרת הכרה בבית חולים כמה ימים לפני כן, מחוברת לצינורות פלסטיק , רוק נוזל מפיה , כולה צהובה ונפוחה. והיא היתה כל כך יפה.
היא הלכה לעולמה אחרי שסבלה יותר מכפי שיכלה כנראה והחליטה כי עשתה די, עת לנוח.
קברנו אותה ביום ראשון גשום. במקום מאוד יפה ברעננה והיה מדהים לגלות כמה עובדה זו לא רלונטית ביום שכזה.
טוב....זה לא יומן אישי אלא בלוג והיות שכך, אני רוצה לספר לכם קצת עליה ועל מה שסימלה עבורי.
היה לנו קשר חזק מאוד לאורך הרבה שנים והיא העניקה לי חום ואהבה ללא גבולות.והתעלמה לגמרי מכל קמצוץ של ביקורת שנתנו המורות בבית ספר מגד.
יש לי כמה זכרונות שתדיר עולים במוחי מתקופות שונות של ילדות
מימי הבראשית בלונדון אני זוכר אותה לוקחת אותי לחנות תקליטים, ילד בן 4 אולי, זאטוט קטן ופונק, שומעת תקליטים של ABBA . האהבה הזאת למוסיקה בכלל ול ABBA בפרט ליוותה אותה תמיד. אין יותר מידי בזכרון הזה, רק שהוא כל כך בראשיתי.
כשהייתי בן תשע או אולי עשר החלטתי לפתוח גן חיות בדירתנו הצנועה משהו, זה התחיל בדגים ששחו יותר מידי על הגב, זה המשיך בזוג תוכים שהיא הביאה לי מרחוב אלנבי, אחר כך הגיעו האוגרים הסיביריים. הם היו בעל ואישה בתוך כלוב קטן ומסריח מנסורת, יום אחד גיליתי שהם יותר מזוג, הם בעצם שישיה. החסידה שהגיעה לביקור ריגשה אותי כל כך עד שלא יכלתי להשמיע קול וחיכיתי לה שתחזור כי ידעתי שרק היא תבין את השמחה וההתרגשות כי היא הכירה אותי הכי טוב וצדקתי.
רציתי להחזיר לה אז חסכתי פרוטה לפרוטה וקניתי לה ליום האם מן מגש מכוער נורא לפיצוחים למרות שלא היינו אוכלים כלל פיצוחים בבית.
בכלל הייתי מחכה לה המון שתחזור מהעבודה ותשמע איך היה היום שלי ואיך היה היום שלה, ידעתי שהיא נורא רוצה לשמוע ונורא רוצה לספר.
כשהייתי בן אחד עשרה או שתים עשרה היה בחופש הגדול סרט, לא זוכר איך קראו לו, רק זוכר שזה היה על משפחה שהאמא נורא קשורה לבן והאבא פחות, יום אחד חולה האם בסרטן ומתה והילד נאלץ להתמודד. הילד אגב היה ריקי שרודר, ילד אמריקקי בכיין ויללן אבל לפני מיליון שנה זה נראה לי אוטנטי ועצוב וכמובן שנכנסתי לחרדה עצבנית שרק לא יקרה הדבר לאמא שלי הכל יכולה.
עד למותה היא היתה מן רשת ב' כזאת, מישהי של ישראל שאיננה עוד, אתם מכירים מישהו ששומע רשת ב'?. שומעת שירי ארצישראל מקוריים ( לא עינת שרוף במועדון האוכף בדאון דאון ראשון לציון) , למרכז רעננה קראה " המושבה", עישנה ( ישמור השם כמה) ברודוויי מאה (רק נובלס יותר עתיק מזה), נבהלה מתנורי מיקרוגל מחמת התחכום ודיברה בערגה על עמק הירדן של ילדותה. את הסיגריות היתה קונה על פי רוב ב "מילק בר הוואי", מן מסעדה מקומית סטייל שנות השבעים שמכרה סיגריות וטוסטים, היא היתה ממקומת בפסז' שנות השבעימי ונוהלה בידי אב ובנים שנראים גם הם טיפוסים של פעם.
היא נראתה לי שיא התחכום והאמא הכי לא שגרתית שיש והייתי בטוח שלעולם לא יהיה ביננו חיץ פער דורי, האמנתי אך כמו כולנו נתבדיתי.
בשנים האחרונות היינו מקלפים מעלינו את מעטה הטפלון הטכנולוגי ונוהגים לעיתים ללכת בימי זיכרון לטכסים בתל נוף שם היתה בוכה ונזכרת בחיילים של פעם, בחיים של פעם, היא קיטרה בלי סוף על המדינה אך אהבה את הצבא והשירות שלה בצנחנים וסיפרה המון סיפורים מהתקופה הטובה ההיא.
לפעמים אני חוטא ופותח ב youtube סרטונים ישנים של אילנית שרה יום חולין או רוחמה רז שרה על חלומות של אתמול וחושב עליה, איך היא אהבה את השירים האלה.
לפני שפרשנו כנפיים לעבר הממלכה המאוחדת פגשנו קבוצה נפלאה ומקסימה של אנשים שהיו איתה בקיבוץ אלומות. בשבילי זו היתה האזכרה האמיתית שלה. כל אחד סיפר בתורו עליה על הקשיים והשמחות, על הילדות שבאמת היתה והילדות שלא היתה, על הקושי האמיתי של ילדת חוץ ועל ההשתלבות המאתגרת שלה. נגע לליבי סיפורה של נחמה, בת מחזורה שסיפרה שהן עמדו על המדרון המשקיף לכנרת ואליוש (הן קראו לה אליוש) אמרה איך היתה רוצה שמישהו יאהב אותה ויחבק אותה מאחור כמו שאוהבים אמיתיים עושים. היא תיארה את זה במכתב כל כך תמים ואמיתי. היה לה חור לאמא שלי, חור של אהבה שאיש לא ידע איך למלא.
עברה שנה (הזויה יש לאמר) מאז נפרדנו, מי שקורה את הבלוג הזה כנראה מכיר את הנסיבות שבחרתי שלא לפרסם לעולם הרחב....גילינו הרבה ובאופן פרדוכסאלי אנחנו יודעים עליה פחות.
אני מתגעגע לתמימות של פעם, לשמחה הפשוטה ההיא, לאהבה פשוטה ודבילית. רגע אחד לפני ההתפכחות,אותו רגע אחרון שבו אתה יודע שההורים שלך זה הדבר הכי טוב שיש ושכל ההורים האחרים זה ח'רטה. רגע לפני שאתה מגלה מה ההורים שלך סוחבים איתם. רגע שבו מילה רעה נגד ההורים שלך הוא רגע איום ובלתי נסלח.
אני אוהב את האמא ההיא ויודע שהיא גוועה לאיטה לאורך השנים ומתה מוות מכוער וארוך. תמיד דיברה על העשור השביעי של חייה כעשור הזוי, כאילו ידעה שכוחותיה לא יסיעו אותך ברווחה לאותו אזור הקרוי גיל הזהב שכולם רוצים להגיע אליו באופן מאוד מסויים. היה לה די ואף אל פי כן אני מצטער צער של ממש ומתחרט עמוקות על שלא סעדתי אותה בימיה האחרונים כפי שהיה ראוי.
אוהב ומצטער
בנך (היא אהבה לקרוא לי בני).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
