חברים יקרים
חימם את הלב לקרוא תגובות
מהבלוג של יולי.....רק
תיקון קצר לטועים ובעיקר לטועות שביננו, אנחנו כאן בערך שלושה חודשים פלוס, לא 3
שנים וצר לי לאכזב.....טרם מיצינו.
הפעם רציתי לספר לכם על חוויית הקניות. לא , לא בגדים
באוקספורד סטריט המוכר להמוני בית ישראל (בעיקר בצד הנשי) אלא הקניות הפושטיות של
היום יום. הלחם והביצים של ישראל רק בהמדורה עתירת כולסטרול בריטית.
העולם כידוע, מתחלק
ל 3 (לפי רשתות המזון הגדולות) , מוצרים שמקומם בפח ולא במערכת עיכול אנושית,
מוצרים פושטים ומוצרים סבירים. הקבוצה הראשונה היא מה נקראת קבוצה " הניתוח
הצליח , החולה מת" או במילים אחרות זול ומגעיל. מדובר במוצרים שתוקפם האמיתי
פג לפני שנולדתם ואיכותם מזכירה דברים שראיתם מחלון המונית שהסיעה אותכם מנמל
התעופה בדלהי למלון . לדוגמא עוף. זה המקום אגב להרגיע את חמותי שתחיה, העופות פה
לא אוכלים מזון שגורם להם להיות בצבע הדשא, זה פשוט הטבע שעושה את שלו ואז רשת
השיווק מתערבת וקוראת לזה אוכל ומחליטה לתת תאריך אקראי בטווח של היומיים הקרובים,
להלן "תקף עד תאריך....". המוצרים האלה לרוב קרויים VALUE או BASIC שזה בעצם כמו להגיד "בוא תקנה אותי יא קמצן/אביון (מחק את
המיותר)".
הקבוצה השניה שונה רק
במעט מהראשונה, מתאימה לקניית מוצרי חלב בסיסיים. כל השאר שמור לחסרי היכולת או
הרצון מהקבוצה הראשונה. הקבוצה השלישית
היא המוצרים שהיית מוכן לקנות כי הם נורמאליים. לא , לא ברור לי למה רשת אחת קוראת
להם the best האם זה סופרלטיב אוטומטי
שניתן למוצרים עם תוקף של יותר מ 3 ימים? רשת אחרת קוראת להם taste the difference , כן, זה שונה מהתת מזון של ה value גורמה זה לא. את ה difference & אגב תרגיש גם בקופה. אז אולי כדי לקרוא לילד בשמו, pay the difference???
רוצים לקרוא עוד על מוצרי Value ? כנסו לסיפור הבא:
http://www.timesonline.co.uk/tol/life_and_style/education/student/student_life/article3030789.ece
קוד התנהגות בסופר : כמו בתאטרון וכמו בבלט המלכותי או
בקיצור " ילדים , שקט , שלא תפריעו לדודה הנחמדה לבחור נקניקיות ורודות
חיוורות" זה עובד 90 שניות בממוצע (בדוק) הילדים לא יכולים להתכחש למקורות
שלהם (מזרח תיכון, מלחמות, ארסים, גבעת שמואל), בתום ה 90 שניות מתחיל קטע יותר
פיזי, הגדול דוחף את הקטנה, הקטנה מכוונת לביצים של הגדול, הגדול מבקש ולא מקבל
מקלט מדיני ואין בלט ואין בטיח, יש התנהגות של סופרמרקט בפאתי חולון. אנחנו
התרגלנו לזה, נייג'ל טרם. נייג'לים כך למדנו אינם מדברים. הם מסתכלים במבט רנטגן
עליך ומשדרים מסרים שגורמים לך להרגיש מאוד אורח. הקטע הזה נמשך בדרך כלל 10 דקות שבסופם
משתלט כוח עליון על הזאטוטים שעוברים מקרב איגרוף לקרב הישרדות נגד פגעי מזג
האויר. כן, הגענו לאגף המקורר , בישראל זה מסתכם בשני טורים שבהם מוכרים חומוס,
מוצרי חלב ואם הסופר זרקן או שאין קונים חרדים, אז גם פסטרמה של פעם. בנייג'לנד יש
בערך 20 טורים כאלה, כל אחד
מתחיל בדרום הסופר ומסתיים בצפון הרחוק .טור אחד לחמאה, אחד לחלב, אחד לפיצות מצוננות, אחד
לפשטידות , אחד לשומו שמיים, חזיר (טפו טפו) וכיו"ב. בהתחלה, טור מס' 1 , הכחשה....."
לא זה סתם קר, זה יעבוד מהר ובטח
נתחמם" דקות ספורות אחר כך מתחיל שלב של הכרה במציאות "אמא למה לא הבאת
לי מעיל, מתי זה נגמר?", הדבר מלווה בתסמינים פיזיים של רעד ודיסאוריינטציה.
כמה שניות אחר כך על מנת להתמודד עם גל הקור תוקפת האמא האמיצה: " עמרי למה
התעקשת לבוא? יש לנו עוד זמן בסופר!" ומיד באותה נשימה מתברר שאני אשם שלא
הלבשתי את התינוק לטיפוס לאוורסט. SORRY כבר אמרתי? ( ראה בלוג קודם). כדי להתחמם הילדים מאגרפים אחד את השניה
ולהיפך. מבטים נוזפים מופנים שוב לעברנו, שלוות האי הופרה.
בתחילת טור 1 יש לילדים לרוב צבע נעים סמוק מעט, בסוף טור 20
הם יוצאים לרוב חיוורים עם מבט מעט מזוגג שנהוג למצוא על פניהם של מטפסי הרים
מנוסים.
בתום השלב הקפוא מתחיל הרצון לפיצוי, בדרך כלל זה באזור
החטיפים. גם טעים וגם אפשר להפשיר.
ביקור באגף זה מעלה שאלה פשוטה, איך שיעור תמותת הילדים
ממחלות לב באנגליה כל כך נמוך? אחרת מי יוכל להסביר לי את שקי הענק המכילים CRISPSשהם
המקבילה הנייג'לית לתפוצ'יפס המזרח תיכוני. ערמות של שקים בגדלים וטעמים שונים שלא מי יודע
מה ערבים לחיך, ניסיתם למשל תפוצ'יפס עם
חומץ ומלח? זה מעולה אבל רוב הישראלים שטעמו את זה חטפו צבע ירוק ונשבעו לא לגעת
יותר באוכל אנגלי.
הקופות, סליחה הצ'ק אאוט הוא חומר לבלוג בפני
עצמו, לתוהים שבינינו יש שתי אפשרויות , לעמוד בתור לקופאי/ת או שומו שמים השם
ישמור לעשות צ'ק אאוט לבד. אם בחרת לעמוד בתור לקופה זכור/זכרי , זה הולך להיות
שונה ומתיש ממה שאתם מכירים. הקופאית לרוב יודעת משהו שאתם לא יודעים, היא בעצם
הדודה שלכם שמעולם לא הכרתם, נכון אתם ממהרים הביתה, נמאס לכם מהחנות אבל לדודה לא
נמאס מכם והיא לא תהיה כמו עמיתותיה הרוסיות משופרסל דיל פ"ת או עמיתותיה האתיופיות
מחצי חינם חולון, היא תהיה נחמדה ותפתח שיחה. בתוך ההמון הסואן זה הדבר האחרון שבא
לך, בייחוד לאור העובדה שהתינוק צורח בעגלה והגדולים נעלמו לתוך אחד הקופות
בניסיון להשאיר את חותמם על ציבור הנייג'לים. וזה לא מסתכם במה נשמע, זה כאילו
שאתה והקופאית לבד בסלון מדברים על מתכונים ואין רעש של 9000 צרחנים מסביב.
על תורת התורים
שמעתם? אני אזכיר לכם משהו מסטטיסטיקה א, תור נכון מתנהל כך שהקופאית הפנויה תמיד
תקבל את הראשון שממתין בתור ולא משנה באיזו קופה. פה הסטטיסטיקה כושלת כשלון חריף,
הקופה של סילביה ריקה אבל בקופה של מוניקה יש 3 שממתינים בתור שחלילה להם לעבור
לקופה של סילביה שהרי הם בחרו את הקופה של מוניקה. לא היסטרי אבל גם לא ממש מובן.
ויש עוד אפשרות, לעשות צ'ק אאוט לבד. מה זה
הח'רטה הזה? בחיים זה לא היה תופס בלבנט, מבינים? מביאים את כל הדברים לקופה ללא
קופאי ומעבירים לבד בסורק ובסוף משלמים. למרות שזה ברור, אני רוצה להסביר למה זה
לא היה תופס: 1. אין מה לעשות, אנחנו הישראלים רמאים ותחמנים ומאוד מתפתים לחפש את
הדך הקלה החוצה ( מודה, זה מפתה) 2. הישראלים לא פראיירים, הו לא!. גם להיות קונים
וגם להיות מוכרים ? למה מי מת. בכל מקרה למתעניינים מדובר באחד הדברים היותר
הזויים שישראלי יכול להעלות על הדעת.
כשאני משווה בין שלל הסופרים שבהם ביקרנו עד כה נראה לי
שהמקום שבו היה הכי נעים היה ב SLOUGH. אני
מודה, מדובר בפרבר אדוק שמזכיר חלק מטהרן אבל לפחות אי אפשר לראות את המבטים
מאחורי החיג'אב. בכלל, זה המקום הכי מזרח תיכוני בתוך הסבוניה, מצד שני , מי רוצה
להיות בלבנט?
בכל מקרה החלטנו שאחדות המשפחה מחוץ לסופרמרקט חשובה מאחדותה
בין כתליו. מזה כמה שבועות הולכת מנהלת האחוזה בגפה לעשות קניות. גם פחות קר וגם
אהוב יותר על נייג'ל ושות'.
נסענו (למוזיאון המדע)
החלטנו לנסוע למוזיאון המדע . מכירים את הצנטרום של הצנטרום?
אז המוזיאון נמצא קרוב לשם. המכשפה השחורה מהבלוג הקודם היתה במוסך (איך לא) אז
החלטנו לנסוע ברכבת. אל דאגה , היינו נוסעים ברכבת בכל מקרה כי להיכנס עם אוטו
ללונדון זה כמו להיכנס עם אוטו גלידה למאה שערים ביום כיפור. היתרון ברכבת זה שיש
לה לוח זמנים די מוגדר, אתה יודע מתי היא יוצאת ומתי היא מגיעה, אין בעיות חניה,
בקיצור נשמע מעולה. בעיה ראשונה : מה קורה עם מפספסים. לא פשוט,כדי להימנע מתסמונת
הדקה האחרונה רצתי כאחוז טירוף לקופה
לרכוש כרטיסים למשפחה הים תיכונית, אלא שלפני מה לעשות, נתקע זוג דובר הודית
רהוטה. הקופאי ענה להם באנגלית וכך נתמשכה לה שיחה שאמורה היתה לקחת דקה לדו
מונולוג שארך 10 דקות. בינתיים שרו הקטנים " הנה באה הרכבת, בואו ילדים
לשבת" זו עגנה בתחנה, פתחה את דלתותיה לכל עובר אורח והזמינה אותנו לעלות אבל
אנחנו נתקענו בקופה להזכירכם מאחורי רג'יב גנדי. בישראל הזוג ההודי כבר היה הופך
לנחלת העבר . כאן עמדנו אנחנו ועוד כמה נייג'לים בתור וחיכינו. בדקה האחרונה פתאום
ההודים הבינו את הקופאי שנתן להם כרטיסים כדי שידלגו באצילות לתוך הרכבת. זו צפצפה , סגרה דלתות ונסעה ואני הבטתי
בה במבט משתאה מהרציף. ככה מגיעים בזמן לתחנה ומפספסים את הרכבת. לא נורא, יום
ראשון הכל רגוע, שאלתי את הפקיד האדיש מתי יוצאת הרכבת הבאה, " עוד שעה"
הוא הפטיר לעברי במבט ספק אדיש ספק דביל. הצילו! יש המון דברים שאפשר לעשות בשעה,
למשל לאבד את השפיות!
לא נלאה אותכם בכל הנסיעה, דוקא הדרך חזרה העידה דבר וחצי על
נייג'לים ובמקרה שלנו הניג'ל היה שזוף עם ריח חריף של קארי וגם קראו לו רנדיפ או
סג'יב.לא משנה. הרכבת ל BRACKNEKLL יוצאת מ
WATERLOO  ועוצרת בכל מה שנראה כמו תחנה. השעה 21:00
הח'ברה די גמורים , התינוק רגיל לראות מיטה בשעה הזאת. מצאנו שישייה, שלוש כסאות
מול שלוש. בקצה ישב רנדיפ. אתם מכירים את זה? כשאתם מתיישבים לבד כדי ליהנות
מהנסיעה ופתאום ליידכם מתיישבת ווחשייאדה ועושה המון רעש. תנו לי לנחש מה רנדיפ אמר
לעצמו....."איזה סיוט, בטח הם יורדים בווקסהול ( 5 דקות נסיעה) או מקסימום ב
ווימבלדון (10 דקות נסיעה) אין מצב שהם ממשיכים איתי. חוץ מזה אני בריטי ולכן אני
לא יכול קום לשבת במקום שקט יותר כי זה לא מנומס וזה לא משנה שההורים שלי לא
מדברים מילה באנגלית ומנהלים מכולת ב shouthall
(למי שאינו יודע , זהו פרוור של דלהי שרק במקרה נמצא פיזית בלונדון). אז הוא לא קם
ונענש בסדרת חינוך בישראליות. זה התחיל ביונתן הקטן שעשה לו עיניים שאילצו אותו
מרוב נימוס לחייך בחזרה למרות שהוא שונא תינוקות.אחר כך הוא (יונתן) הציע לו דובי וגם אוטו ישן וכך רנדיפ גילה את
הדת, כלומר התפלל לאלוהים שזה ייגמר. אחר כך הגדולים קפצו על הכסאות לידו ועשו
המון רעש. הוא שיחק אותה ישן אבל רק מתים יכולים לישון ברעש כזה. אחר כך פרשתי את
רגלי וחדרתי לספייס שלו, לא בכוונה. למה אני מספר לכם את זה? כי האנגלים מרובעים
ויעשו הכל כדי לא לפרוץ את כללי הנימוס. אז שייסבלו!
ואיך המוזיאון? על זה תקראו בספרים. אבל לשם הרצינות, מדהים.
פינת הבירוקרטיה......והפעם הקשר היהודי
יום רביעי, סוף יולי, שני הגדולים ישובים במושב האחורי של
העכבר הכחול (הפיאט שלי), ממתינים מול השער החשמלי של חניית בית הכנסת במיידנהד
כדי שאוכל להיכנס ולשים אותם בקייטנה. 2 כפתורים לבחירתי: הראשון Reception והשני The Car taker . זמזום בראשון, עוברת דקה ותשובה אין, עברתי לכפתור השני , מקץ
כמה שניות עונה לי גברת נחמדה, אני מסביר לה שאנחנו לקייטנה, הגברת חושבת כמה
שניות ואומרת, אתם צריכים לזמזם ב reception .
טוב.........זמזמתי שוב ב reception , עונה לי אותה גברת בדיוק, אני אומר לה
שאנחנו לקייטנה, ברוכים הבאים היא מפטירה ופותחת את השער.
כל מילה נוספת מיותרת.
זהו, לעת עתה.
נתראה ( מעל דפי הבלוג) בקרוב . בפעם הבאה תלמדו מיהם השכנים
שלי ( מימין גבר שלובש שמלות ונעלי עקב, משמאל אנשים ללא מיתרי קול.... ככה נראה
לי ), יומולדת לילדת סנדביץ' וביקור שחיכינו לו הרבה זמן של גיסתי שתחיה. וחוץ מזה
אני חייב לכם שיעור על ספונטאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאניות אנגלית.
נ.ב
זוכרים את הסיפור על הזבל? ובכן יום ביום שני האחרון קיבלנו
פח נוסף. אמנם קטן יותר אבל פח אמיתי. תודות לאשתי המהממת שהוכיחה שאין
דבר מסריח העומד בפני הרצון. אגב, בעיריה ביקשו את הפח בחזרה בעוד 18 חודש. למה?
כי זה הזמן שהם מקציבים ליונתן הקטן להיגמל. לבריאות נייג'לים ואשרי המאמין!
מתגעגע
________________
אדם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
