איך הורים מצליחים להרוס לי את סוף השבוע. ובכלל את כל הכיף שבחיים?

אני אספר לכם.

הכוונה הייתה ללכת למסיבה של לב, שאורגנה במקום שההורים שלי בחיים לא היו מסכימים שאלך אליו.

וידעתי שהם לא היו מסכימים, אבל רציתי ללכת בכל זאת.

אז אמרתי להם שאני הולכת לנעם ושנהיה אצלה, מה שהיה נכון חלקית כי זה היה התכנון להמשך הערב.

אז אבא שלי הסיע אותי, ונכנסתי לבניין שלה,שם היה אמור לחכות ליימן שיאסוף אותי (מפני שלא ידעתי את המיקום המדוייק של המסיבה).

חיכיתי וחשבתי שאבא שלי הלך. ברגע שליימן בא יצאתי החוצה ומה אני רואה? את אבא שלי מחכה ליד האוטו.

הוא כמובן התעצבן.. "תפסתי אותך בשקר! אני לא סומך עלייך יותר!.." וכו'. דפק גז ונסע משם.

אבל אני לא מבינה דבר אחד.

אם הוא, לפי דבריו, איבד את האמון שלו בי, זה אומר שהיה לו אמון בי לפני כן, נכון?

אז למה הוא חיכה לי והתחבא מאחורי הצמחייה שאני אחשוב שהוא הלך?! זה נקרא אמון - לעקוב אחרי?

בכל מקרה.. הלכתי למסיבה נשארתי זמן מה עד שנעם באה (גם קיבלתי בינתיים שיחת טלפון זועמת מאמא שלי).

בשעה 10 בערך נעם, אני ואופיר הלכנו אליה. ראינו את "מולין רוז'" בפעם העשרים בערך, אבל זה סרט שלעולם לא ימאס.

היה יכול להיות ערב נחמד אם הוא לא היה נהרס ע"י ההורים.

ויקח זמן עד שהם ירשו לי לצאת שוב.. :/

אגב, אל תזבלו לי במוח עם אסור לשקר וכאלה כי אני יודעת מתי זה הכרחי ומתי זה לא.

בדרך כלל זה לא אבל כשצריך זה מה שעושים.   

Until next time

I will be

Fucked Up